בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עושה מחיצה פיזית לאנשים

71תגובות

גדלתי בחברה נפרדת לחלוטין. בגיל שלוש נשלחתי אחר כבוד לעזרת הנשים בבית הכנסת, מאחורי מחיצה אטומה. סיימתי 12 שנות לימוד בחמישה מוסדות שונים. ארבעה מוסדות נועדו לבנות בלבד, באחד מהם היו בנים בכיתה השניה, אך מעולם לא שיחקנו יחד. ההורים שלי הוציאו אותי מתנועת בני עקיבא אחרי שבועיים, כי לא רצו שאהיה בחברה מעורבת. כשלמדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, הצלחתי לעבור תואר שלם בלי לדבר ולו פעם אחת עם מעט הגברים שלמדו איתי.

ידעתי לדבר עם אבא, אח, סבא ודוד, אבל חוץ מ"מה שלומך" מנומס לא דיברתי אפילו עם בני הדודים שלי. עם רבנים ומרצים דיברתי מתוך הריחוק "המתאים". המחיצה היתה בכל מקום – בבית הכנסת, בחתונות, באירועים משפחתיים - חלק בלתי נפרד מעולמי.

נדרשו לי הרבה שנים להבין מה עושה מחיצה פיזית לאנשים. זה קרה אחרי כמה שנים באוניברסיטה העברית ומגורים במקום ליברלי יותר, כאשר התארחתי בבית קרובים חרדים. הגבר היה כל כך נבוך מהסיטואציה של שני זוגות סועדים יחד, שהציב באמצע השולחן אגרטל פרחים גדול. פעולתו זו הובילה אותי להבנה שעצם הצבת המחיצה הפיזית הופך אותי לאובייקט.

חזרתי השבוע מעבודת שדה אצל קהילת האמיש בפנסילבניה. לפני שנים, כשקראתי מאמרים וספרים עליהם, נדהמתי לראות תמונות מבתי הספר ומקבוצות הצעירים שלהם, שמקיימים פעילויות אחר הצהרים של יום ראשון. בתמונות נראו ילדים וילדות יושבים זה לצד זה, משחקים ביחד בלבוש מסורתי וארוך. משהו בתמונות לא הסתדר לי. אנשים הלבושים בלבוש מסורתי וארוך אמורים להיות בנפרד, לא? ניסיתי לפתור את התהייה באמצעות ההנחה שאלו "אמישים ליברלים". אבל אם הם כל כך ליברלים, למה הלבוש כל כך מסורתי?

החיים במחיצתם רק הגבירו את התהייה: כשחברים או שכנים באים לבקר, יושבים הגברים והנשים במעגל ומשוחחים. הילדים והילדות משחקים יחד, בבית ובחוץ, אבל בתי הספר של האמיש ממש לא ליברלים. כששאלתי אותם אם אין להם מחיצה בשום מקום, אפילו לא בכנסיה, הם לא הבינו על מה אני מדברת.

הסברתי להם שהם חברה מסורתית ושמרנית, אז זה מוזר שהם חיים בחברה כל כך מעורבת. אבל אז פתאום, אחרי שראיתי נשים וגברים, נערים ונערות, ילדים וילדות עושים את כל פעילויות החיים יחד, הבנתי שיש להם מחיצה, אבל לא פיזית, אלא ניידת, אישית, קטנה וקומפקטית, שהולכת איתם לכל מקום. המחיצה שלהם היא בפנים, לא בחוץ. חינוך ודוגמה אישית, ענו לי האמישים, אלה הכלים שלנו, כך אנחנו בונות חברה צנועה.

היום אני חברה בקהילת "שירה חדשה", מנין הלכתי-פמיניסטי, בו נשים עולות לתורה, קוראות לתורה, שליחות ציבור וכמובן גבאיות ודורשות. וילון דק ועדין חוצץ בין אזור הגברים והנשים, משאיר לכל קבוצה חלק שווה בבימה ובארון הקודש. וילון דק, לעומת קירות האבן, המראות החד צדדיות, הרשתות הצפופות וסורגי הברזל שהפרידו ביני לבין עזרת הגברים בילדותי ובחלק מבגרותי.

נראה לי שהמחיצות ההולכות וגבהות מסמלות פחד וחרדה. פחד מהגוף ומהיצר, פחד מחוסר שליטה. אבל אולי יותר מכל הן מלמדות כמה קשה לבנות מערכת שליטה פנימית ועמוקה, כזו שתאפשר לנשים וגברים לפעול יחד בעולם בלי פחד. את הגברים החרדים כל הזמן מלווה חרדה שיצרם ישתלט עליהם, אבל עליהם ללמוד מהאמישים: "הצניעות היא משהו שנמצא עמוק בלב", כפי שאמרה המארחת האמישית שלי. "לא צריך הפרדה חיצונית כשאת יודעת שרק אלוקים יכול לראות אם את צנועה או לא". לגמרי.

ד"ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד ובמכון הדסה ברנדייס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו