בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על ארנבים וערבים

326תגובות
עצים גדועים ורגליים קטועות
רויטרס ועמוד הפייסבוק של חיים ילין

בשבוע שעבר פרסם חיים ילין, ח"כ מ"יש עתיד", תושב נחל עוז ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול שבעוטף עזה, פוסט ממומן (בכספנו שלנו, משלמי המסים) קצר ונסער: "ביום שאחרי הגעתי בבוקר לנקודה בה התרחשה השריפה כתוצאה מטרור העפיפונים. כואב הלב לראות את יער יד אנז"ק, כולו שרוף. ייקח שנים לשקם אותו ואת חיות הבר שלא הצליחו לברוח ולשמור על הבית שלהן" 

לפוסט גם הוסיף מר ילין תמונות וסרטון בשחור-לבן (כנראה להדגשת החורבן) ובהם עצים גדועים ושדות עשנים, לאמור הנה היא שוב חוזרת לה, השואה הישנה והטובה.

הבן-אדם הזה, סליחה על הביטוי, חי כבר עשרות בשנים בשכנות קרובה לכלא הגדול ביותר בעולם, שאנחנו הישראלים, כולל הוא, סוהריו החמושים. פעם עשינו את זה עם צבא ומתנחלים מבפנים, עכשיו אנחנו עושים את זה עם חנק וגדרות מבחוץ והפצצות מהאוויר. אלא שהוא, חבר בכנסת שהפכה למושב טיפשים, בשל קרבתו לגדרות בית-הסוהר הזה, יכול גם לצפות ולראות ולחוש, לא כמונו המרחיקים עצמנו מן האמת, את המתרחש בתוכו – כלא עצום של אנשים נואשים שבתוכו חיים, אם ניתן לקרוא לזה כך, כשני מיליון בני אדם בתנאים נוראיים של צפיפות, אבטלה ומחסור, והעומדים כל רגע, תלויים לחלוטין על בלימה בנו ובגחמותינו, ליפול, או אולי לא, אל מותם.

ונבחר הציבור הזה, והציבור הזה הוא אנחנו, מבכה על עצים גדועים ופרחים שרופים וקיפודים שקיפדו את חייהם וצבים שאיבדו את בתיהם, בשעה, ממש באותה שעה, שבה חייליו בני-עמו צולפים במכוון וטובחים בעשרות ובמאות באנשים לא חמושים שכל נשקם הוא פחות או יותר אותם עפיפונים בוערים עלובים השורפים קצת בשדותינו, וזאת מול מדינה מזויינת (על פי פרסומים זרים, זרים לגמרי) וממוגנת מציפורן הבוהן ועד לנקודת החן בפדחת, למשל בארבעת אלפים טנקים, שבע מאות מטוסים ומאתיים פצצות אטום. האין גבול לאטימות?

פוסט פייסבוק חיים ילין - דלג
עמוד הפייסבוק של חיים ילין

אנשים מתים כמו זבובים, כמו שועלים במסע ציד, כמו ברווזים מפלסטיק בדוכני לונה-פארק, לא סתם מתים, אנחנו הורגים אותם, ואתה בוכה על עץ גדוע וארנבת מיותמת?

אולי כדאי לשים כאן זה לצד זה שתי תמונות מן הזמן האחרון, להשוואה, להבנה – את תמונתו של הנכה הפלסטיני קטוע-הרגליים שנורה למוות כשהפגין מול הגדר המבדילה בין חייך המוגנים והשלווים, חבר הכנסת ילין, לבין חיי הכלב העלובים שגזרת על שכניך הפלסטינים, ומן הצד השני את תמונת שלושת העצים הגדועים המסכנים שנשרפו למוות בשואה שהמיטו עליהם לכאורה בני העוולה הפלסטינים עם "טרור העפיפונים" שלהם, שהעלית, מבכה מרה את גורלם האכזר, של העצים והעשבים, השם יקום דמם.

האומנם עשויות תמונות אלו, זו לצד זו, לשנות את האופן שבו אנחנו מביטים במציאות, בה אנחנו הורגים בלי למצמץ כל מי שנראה לנו, באותו עת או בדיעבד (שהרי אם הרגנו אותו, לא סתם הרגנו אותו) "מחבל, מסית, מוסת, מתפרע" וכל המילים שמקלות עלינו לירות בו, ובה בעת אנחנו בוכים כמו שפנים על איזו ארנבת שהתחרבשה לה המאורה?

איזה ליקוי מאורות נורא נפל עלינו, שבכדי להיות ישראלים, אנחנו נדרשים להיות כל כך מטומטמים ואטומים?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו