בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארי שביט עבר סקילה פומבית בגוון אינקוויזיטורי

58תגובות

אני מעריכה את אורית קמיר ואת תרומתה לחקיקת חוק למניעת הטרדה מינית. משום כך הופתעתי לקרוא את הראיון שערכה עם העיתונאי ארי שביט. שביט חטא, על פי דבריו באותו ראיון, ב"גבהות לב" כשהאמין שעיתונאית שביקשה לראיין אותו, אישה צעירה ויפה, יכולה לגלות בו עניין שהוא מעבר לעניין מקצועי. הוא חיזר אחריה וגרם לה, על פי דבריה, לחוש מאוימת ובכך פגע בה. הוא מתאר בראיון כיצד התנהגותו זו פגעה גם בקרובים לו, אשתו וילדיו, וגם במי שראו בו עיתונאי בעל עמדה מוסרית.

שביט התנצל על כל גבעה ותחת כל עץ רענן ופרש מהכתיבה ומהטלוויזיה. אפשר לשער שהדברים היו לא פשוטים עבורו גם מקצועית וגם בזירה המשפחתית. ובכל זאת, מה טעם מצאה קמיר לראיין אותו ראיון נוקב שכזה, שבו הוא מתנצל לפני המין הנשי כולו, לא פחות?

ראשית אומר, שבפניי, אף על פי שגם אני חלק מהמין הנשי, שביט לא צריך להתנצל כלל, כי לא פגע בי בשום צורה. שנית, אם יש דבר מתועב יותר אפילו מפגיעה מינית, שהיא מתועבת מאוד בפני עצמה, הרי זה כשמישהו לוקח על עצמו את תפקיד הכומר המוודה, הרשות שבפניה חוזרים בתשובה ובתמורה היא מעניקה מחילה לחוטאים. כך נראה הראיון הזה, כסקילה פומבית בגוון אינקוויזיטורי, שמופסקת לפי הוראת המארגנים רק אחרי שההודאה מפי הכופר נשמעת בקול רם וברור מספיק. הראשון שמרים אבן לסקול את שביט צריך להיות זה או זאת שלא חטאו מעולם. יש מתנדבים בקהל? רבות מחשבות בלב איש, ואין תפקידו של אף אחד לגרום לאדם מולו לבטא אותן.

במקום תחקירים נפשיים בנוסח משטרת המחשבות, מוטב שנסתפק בדרישה לציית לחוק. ומה קורה כשאין חוק? אז איש הישר בעיניו יעשה. בעניין זה, כפי שקמיר עמדה על כך בראיון, דין פרוטה כדין מאה, ואולי מוטב לומר שדין מאה כדין פרוטה. לכן, דינו של האלמוני מהקריות שאנס את בתו החורגת במשך שנים וגם הכניס אותה להריון קל בהרבה מדינו של עיתונאי מפורסם, שניסה לנשק אשה בוגרת בניגוד לרצונה. למרות ההבדל הברור ביניהם, ההמון, שהרשתות החברתיות בימינו הן פניו, משית עונש לא על פי חומרת המעשה, אלא על פי מידת היכרותו עם התוקף. במלים אחרות: אלמוני שאנס את בתו זוכה לעונש קל בהרבה מזה שהוא מנת חלקו של מפורסם שהתנהג לא כראוי, גם אם מעשיו של המפורסם קלים בהרבה ובשום אופן לא ניתן להשוות ביניהם.

ולמה הסכים שביט לכל הראיון הזה, שבו הוכה, הושפל ונחבט, כאילו כל הדברים הללו לא היו כבר מנת חלקו די והותר? מבחינתי, עונשו מוצה כבר מזמן. צריך לדעת גם להניח למי שחטא והודה והתנצל, ולא לרדוף אותו לנצח.

ראוי לזכור, שמערכת החוק אמורה להגן לא רק על הקורבן, אלא גם על התוקף. גם המשפט המקראי ידע את זה, כשנתן לקין את האות שליווה אותו והגן עליו מפני נקמת דם. שביט איבד במידה רבה את האותוריטה המוסרית שלו במו ידיו - האובדן הזה הוא העונש הקשה ביותר שילווה אותו מעתה ואילך, שלא לדבר על המחיר המשפחתי שהוא בוודאי ממשיך לשלם. ומה איתנו, בני התמותה הרגילים? הלוא גם אנחנו חוטאים לפעמים בכל מיני חטאים, לנו כדאי לוותר על עמדת מעניקי המחילה, ובוודאי מחילות פומביות שכאלה. יסלח כל אדם כמידת יכולתו. אחרי הכל, כדאי לכולנו לזכור, שמערכת חברתית בריאה היא כזאת שבה יש סליחה לחוטאים ובעיקר סוף לעונש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו