בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארי שביט התנצל, אייל גולן לא

219תגובות

לא בקלות הסכמתי להצעתו של ארי שביט להיפגש עמו לשיחה. העדפתי להביע את עמדתי ביחס לפרשה סביבו בלי להכירו. התלבטתי מספר שבועות, ובסופו של דבר החלטתי שאין הצדקה להחרים אדם שיושב שנה בבית ולדבריו עושה חשבון נפש, בוחן את התנהגותו ועושה תיקון כדי לא לפגוע שוב בנשים או באנשים בכלל. וכך נולד הדיאלוג בינינו, שבסופו של דבר חשבתי ששווה לשתף בו את הציבור.

חשבתי שראוי לשתף בו מכיוון שלצערי הרב אין די קולות גבריים שאומרים "טעיתי, נכשלתי, הייתי יהיר ואנוכי, השתמשתי לרעה בכוחי ובמעמדי כגבר, אני מתנצל על כך, אני מצטער, ואשתדל מאוד לנהוג אחרת מכאן ולהבא". זה מה שארי שביט אומר. וזה מה שהמאבק הפמיניסטי נועד להשיג בהקשר הספציפי של התייחסויות מיניות לא רצויות בין בגירים שאינם כפופים זה לזה: פיתוח מודעות גם של גברים, עידוד נכונותם לקבל אחריות להתנהגותם הכוחנית, חרטה, והתחלה חדשה, אחרת. רק התפתחויות כאלה יביאו לשינוי עומק אמיתי לא רק בקרב נשים - אלא גם בקרב המחצית השנייה.

מבול התגובות לדיאלוג מעיד על כך שהנושא אכן מצריך דיון עמוק ויסודי ושיטתי. המוני אנשים מצאו לנכון לנקוט עמדה ולהביע אותה. זה אומר שרבים ורבות מאיתנו מרגישים צורך לחשוב, ללבן, לשמוע ולהשמיע בנושא הזה. במובן זה פרסום הראיון היה כנראה דבר בעיתו. יחד עם זאת, כמויות הארס, הזעם והתסכול שנשפכו לשיח הציבורי מכל הכיוונים מדאיגות. הפערים האדירים בין המגיבים מלמדים על תהום שפעורה ביננו. בין מי שזועמים על כך שגבר בכלל מתנצל, ובין מי שחושבים ששום התנצלות לא צריכה להתקבל. בין מי שלא יכולים לשאת את קיומה של פמיניסטית בלי לקלל אותה ולהשוותה לנאצית, ובין מי שדורשות להאמין אך ורק לכל נותנת עדות על פגיעה מינית ולאמץ את נקודת מבטה ללא סייג.

אני מאמינה שבקיטוב המסוכן הזה כדאי לחפש את דרך האמצע השפויה שיכולה לאפשר צדק והגינות לכולם, תקשורת מכבדת, והמשך החיים המשותפים של גברים ונשים. אני פשוט לא רואה אפשרות אמיתית אחרת.

כדי לסייע למי שרוצות ורוצים למצוא את דרך האמצע ולא להגרר לקצוות, חשבתי להבהיר מספר נקודות שאולי הייתי צריכה להבהיר טוב יותר בראיון עצמו. ראשית, בראיון עם שביט אינני מתיימרת בשום צורה ואופן להיות שופטת. אינני יכולה להיות שופטת מפני שאינני חלק מהליך מסודר, אין בפני שום ראיות או עדים, אין לי כלים שיפוטיים וכמובן אין לי סמכות משום סוג. כמי שמחויבת לשלטון החוק, אני מאמינה שמשפט צריך להתנהל על פי כל הכללים בהליכים מוסדרים בערכאות הנכונות. שיחה איננה משפט ותוצאתה איננה שיפוט.

השיחה המסוימת הזו לא עסקה בשאלה מה היה באותו ערב בבר בלוס אנג'לס, או מה היה במקום אחר בזמן אחר, אלא בהתנצלות של גבר שהואשם על ידי אישה בהתנהגות פוגעת בסיטואציה מסוימת והבין שנהג באופן לא ראוי; בתהליך של הבנת האחר, התפכחות משיכרון הכוח ושינוי. את אלה ארי שביט הסכים להביע בגלוי ולהביא בפני הציבור, ואני הסכמתי לאפשר לו להביע. מתוך אמונה שהשיח הציבורי יכול להרוויח מטקסטים כאלה ולהיתרם מהם. אני ממשיכה לחשוב כך.

כשם שאינני שופטת, כך גם אינני נציגת המין הנשי ואינני מקבלת התנצלויות בשמו. אני מקשיבה ומביעה עמדה אישית לחלוטין, שהיא אך ורק שלי, כאדם פרטי; כאישה פמיניסטית שמשתתפת במאבק הפמיניסטי באופן פעיל עשרות שנים. 

את דעתי שהאירוע בבר בלוס אנג'לס איננו מהווה הטרדה מינית אסורה על פי חוק גיבשתי אך ורק על סמך הדברים שדניאל ברין פרסמה לפני כשנה וחצי. אין לי שום בסיס אחר, מכיוון ששביט סרב לתת גרסה אחרת. הוא אמר שהוא זוכר את הדברים אחרת, אבל אינו מוכן להציג גרסה כנגד גרסתה כדי לא לחתור תחתיה. מכיוון שנושא שיחתנו היה חרטה והשתנות, גרסתו המדויקת לא היתה חשובה. החשוב היה נכונותו להכיר בכוחניותו ובנזק שגרם ולהצטער עליהם.

אפשר לנתח את ההתרחשות שברין מתארת ניתוח משפטי שלם. אבל כרגע אסתפק במספר הערות.  כששומעים סיפור על אינטראקציה בינאישית כזו וחושבים במושגים של הטרדה מינית, צריך לנטרל סוגיות מוסרניות כמו "הוא גבר נשוי", "יש לו ילדים", "הוא כמעט בן ששים והיא יכלה להיות בתו". כל זה שייך לתחום ה"ראוי", "הולם", "מגעיל" על פי מושגיה של כל אחת מאיתנו. אבל לא רלוונטי לשאלה האם זו הטרדה מינית אסורה. גם דימויים ספרותיים מסוג "הוא התקרב אלי כמו חיה רעה" לא צריכים להשפיע. זו תפיסתה האישית של הכותבת; אלה לא עובדות.

העובדות, כפי שהיא מספרת אותן, הן שהיא נזהרה לא להראות לו את תחושותיה מכיוון שלא רצתה לפגוע בקשר עם אדם חשוב. היא שאלה אותו אם איננו נשוי, אבל מתשובתו -- כפי שהיא ציטטה אותה -- נשמע שהוא פרש זאת כהתעניינות של בת זוג פוטנציאלית לפלירט האם הוא באמת מוכן לבגוד באישתו. ברין בחרה לא להבהיר לו שהיא לא מעוניינת בהצעות של גבר נשוי, מבוגר ממנה בהרבה, שאין לה משיכה כלפיו. זו בחירה לגיטימית, אבל על פי החוק שלנו, מי שבוחרת בה לא יכולה להתלונן על הטרדה מינית. ובעיני כך ראוי שיהיה. מה שהיא כן יכולה לעשות זה לחשוף את הדברים ולשות שיימינג ציבורי, וכל אחת ואחד מאיתנו צריכים לשפוט עד כמה זה לגיטימי, איך להגיב לזה וכמה אדם צריך להענש על מה שפורסם עליו בשיימינג ולא עבר בערכאה שיפוטית.

אוסיף שעצם ההצעה של סקס במסגרת ראיון איננה אסורה. מותר לאנשים שנמצאים בסיטואציה של עבודה להציע זה לזה סקס, להסכים לו ולקיים אותו. אנחנו לא בערב הסעודית ולא באיראן. מה שאסור, בין אם זו סיטואציה של עבודה ובין אם לא, זה להתעלם ממסר שאדם שולח, שהוא לא מעוניין באינטראקציה. לשם כך צריך לשלוח את המסר. (שוב, ניצול לרעה של יחסי מרות זה מצב שונה, אבל זה לא רלוונטי כי לא היו כאן יחסי מרות).

לבסוף, אבהיר שעיתון הארץ לא ביקש או לחץ או פיתה לקיים את הראיון הזה ואיש מהעיתון לא פנה אלי בנידון. למיטב ידיעתי בעיתון ההיו מי שלא התלהבו לפרסמו. תיאוריות קונספירצה יכולות להיות מרתקות ומשעשעות, אבל הן תיאוריות קונספירציה. כך גם לגבי ההשערות החביבות שגם שביט וגם אני אשכנזים בורגניים שרוצים לתמוך זה בזה ולחזק את שלטון ההגמוניה. זה הרבה יותר פשוט: ארי שביט התנצל, ופנה אלי לקיים דיאלוג. לא אייל גולן ולא מוטי מלכה לא קיבלו אחריות לפגיעות שפגעו בנשים ולא פנו אלי. גם לא חיים רמון, שלמיטב זכרוני הוא אשכנזי. חבל שבמקום להתמודד עם הדעות המושמעות אנשים מעדיפים רכיבים זהותיים להיטפל אליהם, בין אם זה "פמינאציות", "אשכנזים לבנים פריווילגים" או "יהירים".

**

מחיים רמון נמסר בתגובה: "באומרה שלא התנצלתי, אורית קמיר משקרת. העובדות, הנתמכות בפרוטוקלים, הן כדלקמן: בפעם הראשונה שנודע לי על ידי המשטרה במה אני מואשם, אמרתי שאני מתנצל. בעימות הווידאו בין המתלוננת וביני, ביקשתי להתנצל והיא סרבה לקבל את התנצלותי. בבית המשפט חזרתי על כך שטעיתי. אומנם בית המשפט קבע שהחרטה שלי היתה מאוחרת, אבל שהיתה חרטה. איזו נקמנות מופגנת כעת כלפי מי שבית המשפט קבע שהאירוע שביצע היה נקודתי וחד-פעמי, שלא מעיד על פגם מוסרי. העובדה שעד אז ומאז (חלפו כבר 12 שנה) לא דבק בי רבב, לא עושה רושם על קמיר ועמיתותיה הרדיקליות. בהנהלותן, הן פוגעות  בתנועה הפמיניסטית החשובה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו