בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני מקנא בראשי אוניברסיטת ת"א

146תגובות

אני מקנא בראשי אוניברסיטת ת"א שזכו בסטודנטים מהסוג של הדר שגיא, שמחתה נגד המינוי האקדמי שניתן לחיים רמון לאחר שהורשע בפלילים. אני מקנא בהם דווקא משום שאיני יודע מה נכון לעשות בפרשה הזו. אני מתקשה לדעת, כי מחד עומד ערך השיקום של עבריין ששילם את חובו לחברה, ומנגד לא ברור אם מי שלא הביע חרטה על מעשיו ראוי לעמוד מאחורי פודיום המחנך.

אני מתקשה לדעת כי הטיפול האקוטי בהטרדות המיניות הופך לעתים לציד מכשפים מסוכן ואלים, שחייבים לצאת נגדו, אבל מנגד - תרבות האלימות המינית כנגד נשים כל כך מושרשת, שאולי רק תגובת נגד כה אלימה ולא תמיד צודקת תצליח לשרש אותה? אני עוד יותר מתקשה לדעת בגלל ההקשר הספציפי של הרשעת רמון והידיעה שהאקדמיה הייתה ועודנה מקום מחסה להתנהגות דומה של בעלי הכוח כלפי אלה שזקוקות להם.

אני מקנא בהם משום שה"אינני יודע" הזה הוא אבן הראשה של החינוך האקדמי. בתחילת כל שנת לימודים אני נוהג להקריא לסטודנטים החדשים את הקטע מנאום הנובל של ויסלבה שימבורסקה, בו היא מספרת שההשראה נוצרת מתוך שינון מתמיד של המשורר שאינו יודע. "הוא מנסה להשיב על כך בכל יצירה, אך ברגע שהוא מציב נקודה, כבר משתלט עליו ההיסוס. לכן אני כל כך מעריכה שתי מילים קטנות: 'אינני יודע/ת'.  מילים קטנות, אך עם כנפיים חזקות". אכן, גם האקדמיה נסובה סביב "אינני יודע" מתמיד ולכן אנו זקוקים גם לעזרת הסטודנטים שלנו. כדי לנסות לדעת.  

לכן אני מקנא בראשי האוניברסיטה שזכו בסטודנטיות מחויבות כאלו שבמקום פשוט לא להירשם לקורס, בחרו להטיל ספק רועם בחוכמת המינוי האקדמי. ספק שמכריח את כולנו לחשוב שוב בכל הקשור בדילמות שפורטו קודם.  אני מקנא בהם אבל לא בסטודנטיות שלהם. משום שנדמה ובפרשה הזו הן הופקרו לנפשותיהן. חומות האקדמיה, שאמורות לבנות עיר מבצר אמיתית לחופש הדעת ולחירות התבונה, חומות שאמורות להגן על הטלת הספק ולאפשר חופש ביטוי מירבי (גם אם לא מוחלט), קרסו כלא היו.

הגשת תביעה של חבר סגל (גם אם חוץ) כנגד סטודנטית, שהביעה דעתה לגבי אחת משאלות היסוד של האקדמיה (שאלת "מי ראוי ללמד באקדמיה?" היא שאלה שהשותפים למעשה החינוכי-אקדמי - סטודנטים כחברי סגל - חייבים להידרש אליה כל הזמן) היא בעיני מעשה שלא ייעשה. בלי קשר למהות הוויכוח, המרחב האקדמי חייב להיות כזה שניתן יהיה לומר בו כמעט הכל כדי שמתוך ים הדעות אמת תצמח. לפחות לשעתה.

לו אני דיקן הפקולטה בה הוזמן ללמד רמון – המדיניות שלי היתה ברורה: ידידי, חיים רמון, אם לא תבטל לאלתר את התביעה לא תוכל ללמד פה. אני משוכנע שיש לך הרבה תובנות חיוניות שמתבססות על ניסיונך הכואב אבל המקום להשמיען הוא לא בבית המשפט אלא אצלנו באולם הלימוד. בוא נקיים דיון יחד עם הסטודנטיות המוחות על הדילמות שעלו כאן ואז נכריע. זה מה שאני הייתי עושה.

כל מעשה אחר, לרבות המשך השתיקה של ראשי וסגל האוניברסיטה היא לא רק הפקרה של סטודנטית אמיצה אחת ומתן אישור לשעתוק טקטיקת ההשתקה של החזקים מחוץ לאקדמיה לתוכה, אלא גם קיצוץ הכנפיים החזקות של אותן שתי מילים קטנות וחיוניות לעולם האקדמי – המילים היפות האלה: איני יודע.

פרופ' יובל אלבשן הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו