בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יישובים ליהודים בלבד: לא המצאה של הימין

42תגובות

מצער לאמר זאת, אבל את ההפרדה בין אוכלוסיות ביישובים ישראלים לא המציא חוק הלאום הגזעני והמיותר, אף על פי שהוא משקף הלך רוח ציבורי נפוץ בישראל, אלא דווקא השמאל.

את הרעיון על פיו מבחן הקבלה למגורים במקום מסוים אינו מבחן כלכלי גרידא, אלא כזה במסגרתו המועמד צריך להוכיח סגולות כאלה ואחרות הביאו איתם החלוצים לקיבוצים. בקיבוץ של פעם היית צריך להאמין באידיאולוגיה מסוימת כדי לחיות שם, והפילוג שקרע את הקיבוצים לתנועות האיחוד והמאוחד התחולל על רקע אידיאולוגי של תמיכת חלק מהחברים במפא"י וחלק אחר במפ"ם. היו משפחות שנפרדו על הרקע הזה וכל הקיבוצים שיש מהם שניים, כמו גבעת חיים (איחוד ומאוחד), עין חרוד (איחוד ומאוחד) או אשדות יעקב (איחוד ומאוחד), הם קורבנות הפילוג.

הרעיון על פיו אדם צריך להיות מישהו או משהו, להחזיק בדעה כזאת או אחרת ואפילו, הבה נודה בזאת, להיות ממוצא מסוים, לא נולד בימין הישראלי. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא העובדה שאין חברים ערבים בקיבוצים, ולא משום שערבים לא רצו להצטרף למסגרת הקיבוצית, אלא משום שלא התקבלו אליהם. הקיבוצים רצו לשמור על הומוגניות, על אחדות ובעיקר על אחידות. משום כך, הם קיימו מערכות חינוך נפרדות, שלא אפשרו לילדי קיבוצים סמוכים להיפגש מעולם, אולי כדי שילדי הקיבוץ הארצי לא ילמדו מילדי הקיבוץ המאוחד חס וחלילה איזה תעלול שלא היה ידוע להם ולהיפך. הסגירות ותחושת האליטיזם לא הומצאה היום, היא נחלת אצולת הציונות משכבר. 

להגנתו של הקיבוץ משכבר ייאמר, שבין החברים התקיימה שותפות כלכלית, וכשאתה בוחר לעצמך שותף כלכלי, מקובל לבדוק בציציותיו יותר מאשר רק שותף למקום מגורים. אבל ההסתייגות הזאת שימשה לעתים קרובות כסות לגזענות. בחלק מהקיבוצים אפילו לא קיבלו את מי שלא שר במקהלה הכללית, לא דקלם את הטקסטים המקובלים ולא דיבר במבטא הנכון. אם היו לזה יוצאים מהכלל, כמו חברים מעטים שהתקבלו אחרי שהיו בחברות הנוער של הקיבוצים, הם בעיקר העידו על הכלל ובשום אופן לא יצאו ממנו. הצביון הקיבוצי נשמר כמעט ללא רבב.

נכון שהתנועה הקיבוצית עברה שינויים מפליגים, והיום יש אפילו חרדים החיים ביישובים הקהילתיים שהיו פעם קיבוצים, אבל המורשת שהנחילה ממרום מעמדה משכבר נותרה על כנה. התירוצים ששימשו את חברי הקיבוצים אז משמשים היום, גם אם בשינויים קלים, את קהילות המסתגרים החדשות, וגם את ההרחבות הקהילתיות בקיבוצים, ששומרות על צביונן ומסרבות לקבל את מי שאינו דומה להן בשלל תירוצים: הוא לא מתאים לצביון הקהילתי, הוא לא מתאים למרקם החברתי, אנחנו קבוצה קהילתית והוא לא חלק ממנה כי הוא מוסלמי או נוצרי או לא חשוב מה, והוא לא יחגוג איתנו את החגים ועוד ועוד מלים, שמטרתן אחת ויחידה: כיסוי ערוות הגזענות.

כדי לסנן מועמדים מוקמות ביישובים קהילתיים ועדות קבלה. מה הן בודקות? רק את מה שהן יכולות לבדוק: באיזו מידה המועמדים השונים דומים להם, לחברי הוועדה. ולמה הם בודקים זאת? משום שלא ניתן ברוב המקרים לבדוק שום דבר אחר בנוגע לאופיו של המועמד וסגולותיו, לדעת אם הוא שכן טוב, אם הוא מתנהג יפה בקבוצה ואם הוא מתאים לחיי קהילה, משום שהדברים הללו מורכבים מאוד, משתנים תדיר, ושום ועדה לא יכולה לבחון אותם בפרק זמן שהוא פחות מחיים שלמים, אם בכלל. מה כן רואים מיד? אם מישהו הוא ערבי. זה פשוט מאוד, וזה מאפשר לסנן אותו מיד.

הגזענות היא לצערי חלק ממדינת ישראל, וחוק הלאום הוא חוק מצוין משום כך, ולו רק משום שהוא משקף את תחושת המובחרות של רבים מאזרחיה, נותן להם רוח גבית ומחזק את הגזענים באשר הם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו