בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הימין צדק בפרשנות, לשמאל זו הזדמנות

26תגובות

כן, זה נכון שבהפגנה בכיכר רבין שמחתה על חוק הלאום הונפו מספר דגלי פלסטין. התקשורת, על גדוד פרשניה ומומחיה, התעמקה בכמות - האם היו שם חמישה דגלים, עשרה דגלים או אולי עשרים מהם. באופן צפוי, התגובות הפופוליסטיות לא התמהמהו להגיע - בימין טענו שהאקט הבדלני-לאומני של ערביי ישראל מצדיק את אישורו של חוק הלאום. בשמאל אמרו שמדובר בתופעה איזוטרית שאין בה כדי לרפות את ידי הנאבקים כנגדו.

בשנה שעברה פורסמו תוצאות סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ממנו עולה שרוב ערביי ישראל (69%) סבורים שהיהודים אינם רואים בהם חלק מהחברה הישראלית. לדעת 67% מהם, אין ליהודים במדינת ישראל זכות להגדירה כמדינת הלאום היהודי. אצל הדרוזים, הגם שהם קרובים בעמדותיהם בנושאים רבים ליהודים — נמצא רוב שסבור כי אין לישראל זכות כזאת.

מכאן שבהשוואה בין המחנות דווקא הימין צודק בדיאגנוזה. הגל הבדלני בקרב ערביי ישראל לא החל בהפגנה ההיא בכיכר רבין, אלא קודם לכן והתחזק עם חקיקת חוק הלאום. השמאל, שרואה בהנפת הדגלים תופעה שולית, טועה טעות מרה. לראייה, תהלוכת המחאה המפורשת והבוטה באום אל פחם בשבוע שעבר.

אבל למרות שהימין דייק בדיאגנוזה, הוא טועה בפרוגנוזה. הניסיון להילחם בגל הבדלני הגואה בקרב ערביי ישראל באמצעות דחיקתם לשולי החברה, העמקת האפליה ומיסודה בחוקי יסוד לא יביא לדיכויו, אלא להיפך - הוא יגרום להתחזקותו ולהתעצמותו.

השמאל-מרכז הציוני, מאידך, טועה גם בדיאגנוזה וגם בפרוגנוזה. שם מעדיפים להתעלם מההתבדלות המתגברת של אזרחי ישראל הערבים, להתעטף בשיח של שוויון וזכויות ולשמר מסגרת לאומית "יהודית ודמוקרטית", מבלי להציע לאזרחי ישראל הערבים חלק בסיפור ישראלי משותף. אנשי השמאל-מרכז הציוני אינם ערים (במודע או שלא במודע) לסתירה המהותית השוכנת בתוך המחשבה שהמדינה שייכת לכולם במסגרת דמוקרטית, ובו זמנית שייכת רק לאזרחיה היהודים מעצם הגדרתה כיהודית.

כיוון שכך, נראה נכון לשאול האם השמאל הציוני מסוגל להתנער מהשיתוק האוחז בו בכל פעם שדנים ב"רמת הציונות" שלו ולהציע אלטרנטיבה אמיתית בדמות חתירה לשוויון מלא למיעוטים בישראל, המהווים 20% מאזרחי המדינה. לא מראית עין של שוויון בבחינת "המדינה שלי ולכם ניתנה הזכות לשוויון אזרחי", אלא שוויון שבו המדינה שייכת לנו, שווה בשווה, ללא מעמדות ופריבילגיות הנגזרות מדת. ישראל אומנם משמשת כבית ומולדת לערביי ישראל, חמישית מאזרחי המדינה, אבל היא אינה המדינה שלהם, כפי שהומחש ביתר שאת בחוק הלאום המגדיר אותה. זה אולי ניסוי אנושי-חברתי מעניין לחוקרי מדעי המדינה, אך המשך התנהלותו מסכן את המשך קיומה של ישראל כחברה וכמדינה, ולכן עליו להיפסק לאלתר. 

לשמאל זוהי שעת השין. המחנה חייב לחשב מסלול מחדש בנוגע לערכים עליהם הוא נאבק. לנוכח רוחות הבדלנות המנשבות מהחברה הערבית, על השמאל בישראל להתעורר ולדבר על בית לאומי ללאום הישראלי, זה הכולל יהודים וערבים בתוכו, מדינה שגם אזרחי ישראל הערביים יכולים להרגיש חלק ממנה, שהיא שלהם לא פחות משהיא שייכת ליהודים.

לא צריך למחוק זהויות קיימות – יהודית או ערבית, חשוב לחתור ליצירת זהות-על משותפת לכל הישראלים. עלינו להתחיל לספר סיפור משותף ליהודים ולמיעוטים החיים בישראל כבסיס לאתוס על-לאומי מאחד – המימוש האמיתי והמלא של דמוקרטיה ליברלית. כמו כן, חשוב להיענות לצו המצפון הליברלי שמאפיין את השמאל בכל העולם ולמחוק כל ניסיון לבידול מעמדי המעוגן באפליה ממסדית בחוקים כמו חוק השבות, חוק מעמד הסוכנות היהודית, חוק הקרן הקיימת לישראל, החוק האוסר על איחוד משפחות, חוק הלאום ואחרים.

המהלך הדרמטי הזה טומן בחובו גם ערך פוליטי-אלקטורלי, שגם אם לא יבוא לידי ביטוי באופן מיידי, בסופו של דבר הוא יזעזע את חלוקת הכוחות הפוליטית בטווח הארוך לטובת השמאל. ארתור פינקלשטיין, היועץ האמריקאי השמרן, פיצח עבור נתניהו ב-1996 את הגנום של המצביע הישראלי על בסיס השאלה: מה אתה יותר, יהודי או ישראלי? מי שמשיב לשאלה "יהודי" הוא מצביע ימין והמשיב "ישראלי" מצביע לשמאל. אז מדוע שגם השמאל לא יעשה שימוש במשוואה הזאת למשיכת מצביעים?

ההתעקשות של השמאל לדבוק בדיון על הציונות ולדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית רק מהדק את החבל הפוליטי סביב צווארו. בפוליטיקת הזהויות, הימין תמיד ייתפס כיהודי יותר והיהדות שלו רק הופכת מתבדלת וקיצונית יותר ויותר. במקום לנסות ולייצר זהות ישראלית מכילה, לשחרר את לפיתת הדת מהמדינה ולהציע שותפות אמיתית לאזרחי ישראל הערבים, השמאל הציוני מדקלם את אותם מסרים כבר עשרים שנה ומפסיד בקלפי פעם אחר פעם. על כן המסקנה המתבקשת היא לבחור בצד של הדמוקרטיה וללכת עם הבחירה הזאת עד הסוף. לא ליד, לא כאילו – דמוקרטיה מלאה. 

המאבק על דמותה של המדינה כבר גלוי וברור לכל. בתוך המאבק הזה, בין כוחות ריאקציוניים לבין כוחות פרוגרסיביים, זה התפקיד של השמאל לקרוא לשוויון מלא במדינת כל אזרחיה, במודל דמוקרטי-ליברלי המבטל את האפליה האתנו-גזעית הקיימת כיום. מסגרת לאומית  כזו מאפשרת זהות מגוונת לקבוצות השונות של אזרחיה, תוך שהיא מתאמצת לייצר זהות כוללת המחזקת את הדומה על פני השונה. לא יהודי, לא ערבי כי אם כלל-ישראלי.

חוק הלאום הוא קריאת ההשכמה שלנו, הבה נהפוך אותו מחוק לאום יהודי לחוק לאום כל ישראלי. האם באטמוספירה הפוליטית הנוכחית זה יהיה קל או מהיר? לא. האם יש אפשרות אחרת לשנות באופן מהותי את הכיוון של הספינה? גם לא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו