בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי משלם על שירותי כשרות? (התשובה מפתיעה)

17תגובות
הרב הראשי לירושלים שלמה עמאר בבדיקת כשרות במטבחי הכנסת, ב-2014
איציק הררי

בשבוע שעבר, התקיים בתכניתו של שרון גל ברדיו "גלי ישראל" דיון על אחד מן הנושאים מעוררי המחלוקת ביותר בישראל - הפרדת דת ומדינה. באופן יוצא דופן, שני הדוברים שעלו לשידור כדי להציג את טיעוני הצדדים השונים היו חרדים: יעקב וידר, יו"ר המטה החרדי בליכוד, וחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי מש"ס. וידר, שצידד בהפרדת הדת מהמדינה, טען כי "היום ברחוב החרדי לא משתמשים כמעט בשירותי המדינה. אין שום סיבה שהמדינה תשלם ותממן משגיחי כשרות". מלכיאלי השיב כי "המדינה לא משלמת. סליחה, אני מכיר את הנושא. המדינה לא משלמת. זה לא נכון".

ביסודו של הוויכוח העקרוני בסוגיית הפרדת דת ומדינה ניצבות השקפות עולם שונות. זה טוב ויפה, אבל בעצם, דיון ציבורי משמעותי כל כך צריך להיות מעוגן גם בעובדות. האם המדינה משלמת על שירותי כשרות, או שמלכיאלי אכן צודק?

ניתן היה לצפות שלשאלה כזאת תהיה תשובה חד משמעית. בפועל, קשה לקבוע בוודאות מי מהשניים צודק ומי טועה, כי המידע הקיים על מערך הכשרות בישראל ועל מספר האנשים המועסקים בו לוקה מאוד בחסר. המדינה אכן משלמת לחלק קטן ממשגיחי הכשרות, אבל יש גם אחרים שאינם מועסקים ישירות על ידה. כמה בדיוק? נראה שאף אחד לא יודע.

לפי דו"ח מבקר המדינה משנת 2017, המועצות הדתיות בישראל מפעילות בין 3,800 ל-3,900 משגיחי כשרות. המבקר אמד את מספר משגיחי הכשרות, אבל לא נקב במספר מדויק משום שלאף גורם מרכזי בישראל (כולל המשרד לשירותי דת באופן תמוה) אין נתונים מדויקים על מספר המשגיחים העובדים מטעם המועצות, ומשום שרק חלק מהמועצות הדתיות שפנה אליהן השיבו על שאלתו. ברור ששכרם של אלפי משגיחי הכשרות מהווה חלק משמעותי מעלות מערך הכשרות הממלכתי. אם לאיש אין מושג כמה משגיחי כשרות פועלים במדינה, אין לדעת גם כמה כסף הם מרוויחים עבור עבודתם.

אחת הסיבות לחלקיות המידע על מספר משגיחי הכשרות בישראל היא העובדה שרוב משגיחי הכשרות אינם מועסקים באופן ישיר על ידי המועצות הדתיות. כאשר אדם פונה למועצה הדתית המקומית בבקשה לקבל תעודת כשרות לעסק שלו, המועצה מקצה משגיח כשרות שיהיה אחראי לוודא באופן קבוע שהמטבח שלו עומד בתנאי הכשרות היהודית. לפי דו"ח המבקר, 95% מהמשגיחים אינם מועסקים על ידי המועצה, אלא מקבלים שכר עבור שעות ההשגחה מבית העסק. כך שאם המשגיח שוהה בבית העסק שעה אחת ביום, הוא יקבל שכר עבור השעה הזו.

כך נוצר מצב מוזר בו המשגיח כפוף מצד אחד להנחיות המועצה הדתית, ומצד שני מקבל את שכרו מבית העסק. בנוסף, המועצה הדתית, שמקצה משגיחים לבתי העסק, קובעת כך למעשה גם את שכרו של המשגיח. משגיח שיקבל מספר גדול של בתי עסק להשגחה יהנה משכר חודשי גבוה יותר ממשגיח שקיבל מעט בתי עסק. דו"ח מבקר המדינה העיר שאופן הפעולה הזה יוצר אפשרות לפגיעה בפרנסתם של משגיחי כשרות ומהווה פתח להתנהלות לא תקינה. כך או כך, המדינה משלמת ישירות רק לחלק זעום ממשגיחי הכשרות. כל היתר מקבלים את שכרם מבתי העסק שעליהם הם מפקחים.

עם זאת, השקעת המדינה במערך הכשרות אינה מסתכמת בתשלום שכרם של המשגיחים. המדינה עדיין נדרשת להפעיל מנגנוני פיקוח בתחום הכשרות, דרך המועצות הדתיות. לפי חוק איסור הונאה בכשרות, הגורם האחראי להנפקת תעודות כשרות לבתי עסק המגישים מזון הוא רב היישוב. בנוסף, המועצה הדתית אחראית להציב משגיחים בבתי עסק ביישוב ולהיות עמם בקשר כדי לוודא שהעסק עומד בכללי הכשרות. המבקר מציין גם שאחת מחובות המועצה הדתית היא לוודא שהמשגיחים מועסקים על פי חוק - ושחלק מהמועצות הדתיות אינן עומדות בחובה זאת.

בסך הכל, בשנת 2018 השתתפה המדינה בתקציב המועצות הדתיות בכמעט 200 מיליון שקלים - זאת בנוסף לכספים שמעבירה כל רשות מקומית למועצה הדתית שבשטחה. הכסף הזה מושקע בכלל שירותי הדת שמספקת המועצה - נישואין, מקוואות, עירובין, כשרות ועוד.

מלבד השתתפות המדינה והרשויות המקומיות, למועצות הדתיות ישנם מקורות הכנסה נוספים, שמגיעים מגביית אגרות תמורת שירותים, ובהם הנפקת תעודות כשרות. עלות האגרות נעה בין כמה מאות שקלים לעסק קטן ועד אלפי שקלים למסעדות גדולות, בתי מלון וגני אירועים. עם זאת, הסכומים שמתקבלים בקופות המועצות דרך האגרות רחוקים מלכסות את עלות מערך הכשרות שלהן, כך שבפועל המדינה כן משלמת על זה. סעיף הכשרות בפרק המועצה הדתית שבתקציב עיריית בני ברק, למשל, מגלה שמתוך למעלה מתשעה מיליון שקלים שהוקצו לפיקוח על הכשרות, רק 2.7 מיליון צפויים להגיע מאגרות.

מנגד, גם טענתו של וידר על כך שהרחוב החרדי לא משתמש בשירותי המדינה בתחום הכשרות אינה נכונה. חוק איסור הונאה בכשרות קובע שלבית עסק אסור להציג את המזון שנמכר בו ככשר אם אין לו תעודת כשרות מטעם הרבנות. פסק דין של בג"ץ מספטמבר 2017 קבע שלבית עסק אסור לעשות שימוש במילה "כשר" על הטיותיה אם אין לו תעודת כשרות. אמנם בתי עסק חרדיים רבים מחזיקים גם בתעודות כשרות מטעם גופים פרטיים, דוגמת בד"ץ העדה החרדית, בד"ץ בית יוסף ואחרים, אבל גופים אלה נחשבים למחמירים יותר מהרבנות, ועל כן תעודות הכשרות שהם מנפיקים נחשבות למהודרות יותר. במקרים כאלה, העסקים נדרשים לשלם גם למשגיחים מטעם הרבנות וגם למשגיחים מטעם הגוף הפרטי. העלות הנוספת, כמובן, מתגלגלת אל הלקוחות.

אם כן, שירותי הכשרות בישראל אכן ממומנים על ידי המדינה, כפי שאמר וידר, אך רק באופן חלקי, כאשר רובם המוחלט של משגיחי הכשרות בארץ מקבלים את שכרם מבתי העסק שעליהם הם מפקחים. לא ניתן לדעת בדיוק מהו חלקה של המדינה במימון מערך הכשרות. באשר לשימוש בשירותי הכשרות של המדינה, הצרכנים משתמשים בהם (ומשלמים עליהם) בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם לאו, מכוח החוק. כך שבעצם הם משלמים על תעודת הכשרות גם דרך המסים שלהם לרשויות המקומיות וגם בכל רכישה של מוצר כשר.

הדיון בהפרדת דת ומדינה תמיד רלוונטי בישראל. הניסיון של וידר ומלכיאלי לקיים בעניין שיח מבוסס-עובדות הוא מבורך, אבל דלות הנתונים לגבי המצב הקיים בשטח מעודדת הרבה פחות. השאלה מה חלקה של המדינה בתשלום למשגיחי הכשרות בארץ היא בסיסית למדי. מתמיה שאיש, מהמועצות הדתיות, דרך המשרד לשירותי דת, ועד למבקר המדינה, אינו יודע להשיב עליה.

הכותבים הם חברי מערכת המשרוקית לבדיקת-עובדות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו