אנחנו פרומים, ובכל זאת עוד לא אבדה תקוותנו - דעות - הארץ

אנחנו פרומים, ובכל זאת עוד לא אבדה תקוותנו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אנחנו חיים בעידן תרבותי של הרבה חשבונות והרבה נפשות — רובן בודדות — ומעט מאוד חשבון נפש. עוד לא המציאו את גיליון האקסל שיודע לעשות חשבונות נפש, טבלה שמזינים לתוכה את נתוני המציאות: עובדות, רגשות, ערכים, יעדים, הצלחות וכישלונות, מפעילים נוסחה ובצד השני מתקבל פלט של מצב החשבון, מצב הנפש. ומכיוון שכך אין ברירה אלא לעשות את החשבון בדרך הישנה — במחשבות ובאומר. הנה חלק מהנתונים.

כל הקבוצות הישראליות פרומות. שום דבר כבר לא מהודק כשהיה. לפעמים אתה מתבונן על אחת הקבוצות ואומר לעצמך, הם נראים כל כך מגובשים, וכשאתה מתקרב מתברר שהכל מפורק. זה לא שפעם הכל היה נפלא — העבר רחוק משלמות נוסטלגית, אך בימים הישראליים הראשונים היו חישוקים של התלהבות וטראומות שהידקו את הכל לשלם מתפקד. הימים הראשונים היו ימים של "זהות לשעת חירום" והמציאות החומרית גם היא היתה די אחידה. לכולם היה בערך את אותו כלום והפערים היו פחות בולטים.

ארבעה פרצופים מצויים, בהם אישה, גבר עם כיפה, גבר עם שפם ואיש לבן

לא עוד. ישראל נמצאת בעיצומו של משבר זהות רב־ממדי. השונות מתבטאת לא רק בהיצע הקפיטליסטי העשיר מדי — החומרי והתוכני. ואפילו לא בתשובות המגוונות לשאלה הישראלית הכללית: מי אנחנו ואנה מועדות פנינו, אלא גם, ובעיקר, ברמת מרכיבי היסוד של החברה: שתי הקבוצות הדתיות, הקבוצה החילונית והקבוצה הערבית מרוסקות.

ישראל מפוררת להרבה יותר זהויות־משנה מאשר ארבעת השבטים של הנשיא ריבלין. כל שבט מפוצל למשפחותיו וכמעט אין קשרי משפחה ואהבה בין בני אלה לבנות אלה. יהודים וערבים לא מתחתנים, דתיים וחילונים כמעט ולא מקימים משפחות משותפות, חרדים ודתיים אחרים (ציונים דתיים וחוזרים בתשובה) לא נישאים. אין יותר חישוקים של נרטיבים משותפים, התלהבות של הקמה או טראומה של ממש. וממילא הפנימי עולה על גדותיו ומציף.

מדינת ישראל, הקמתה וקיומה, היא המחוללת הראשית של שברי הזהות והמחיצות הללו. נראה שעכשיו, אחרי עשרות שנים, משהו פנימי התייצב וכל אחת מהקבוצות נאלצת לעדכן את המצפנים הפנימיים שלה. כל עדכון שכזה כרוך בנטישה של משהו בטוח ונוח מן העבר. כל תנועה אל עבר הגדרת עתיד שונה כרוכה בכאב ובמחיר לא קלים. וממילא יש נאמני עבר ויש פעילי עתיד והקרעים נפערים ומתרחבים.

לא במקרה יש כאן כל כך הרבה אלימות. המבוכה מבלבלת את התועים, המנהיגות עוסקת ב"סכסך ומשול" והקנאים מנסים לחסום בחוזק יד את הסחף והשינויים. זאת אלימות פנימה בתוך כל אחד מהמחנות, בין הקבוצות, והחוצה — נגד אויבים וצוררים אמיתיים ומדומיינים. האלימות מגבשת: הימין עוין את השמאל, רבים בשמאל בזים לאלה שאינם כמותם, היהודים כקולקטיב נגד הערבים, הדתיים והחרדים נגד נשים חזקות, שוויוניות ומשפיעות, המונים משוסים נגד מהגרים שצבע עורם הוא תעודת הזהות שלהם. אלימות של קנאים, מוסתים ונבערים מרחפת באוויר. כי תמיד בעת שהאדמה רועדת נוצר חום רב, ומבנים ישנים מתמוטטים. ואולם, בין כל אלה מבצבץ גם פוטנציאל מלהיב של התחדשות ובנייה.

חרדים: חלק מהמדינה

מבחוץ הם נראים כגוש אחיד ומאוחד. מבט פנימה מגלה המון סדקים. לא רק הסדקים המסורתיים בין חסידים לליטאים, או הגזענות המובנית בין אשכנזים לספרדים ובין מי שנולד חרדי לבין בעלי תשובה — משהו עמוק ביחס למדינה ולמעשיה משתנה בדור הזה לנגד עינינו.

כל תופעת החרדיות היא רפורמה חדשה בקיום היהודי. תגובה מסתגרת למודרנה, לחילון ולנאורות של המאות הקודמות; מאמץ עיקש לסגור את התריסים ולחסום את האור החדש והרוחות הלאומיות שהחלו מנשבות בחוץ. "חדש אסור מהתורה" כתפישת עולם. "אגודת ישראל" באה לעולם כהצהרה פוליטית אנטי־ציונית. התנגדות אידיאולוגית ופוליטית לרעיונות של הרצל ובן גוריון. היום, אחרי יותר ממאה שנים הפוליטיקה החרדית הישראלית היא לכל היותר "לא ציונית". הם שותפים למעשי הממשלה, אחראים מרכזיים לתקציבי המדינה, לניהול המוניציפלי, למנהיגות הארצית והמקומית ואפילו למערכת המשפט משני צדיה (עורכי דין ושופטים כמו גם עבריינים ואסירים).

הרטוריקה וחלק מההנהגה החרדית עדיין דבקים במלל האנטי־מדינתי והאנטי־ציוני, אבל הרחוב כבר מדבר אחרת. אך לפני עשורים ספורים הרב ש"ך יכול היה לדבר בבוז על ה"שטחים". והרב עובדיה יוסף פסק כי יש להחזיר שטחים במצב של פיקוח נפש. לא עוד. הרחוב החרדי יותר ימני, יותר לאומי ויותר מתלהם, ואין היום מנהיגות שיכולה להתייצב מנגד.

פג קסמה של ההשקפה שהם גולים בארצם, אזרחים במדינה לא להם, שערכאותיה ערכאות גויים וחילוניה אויבים. ליצמן אחראי על חילולי שבת והפלות, דרעי רושם גרים רפורמים כאזרחים וזהו רק קצה הקרחון של השינוי. רבות דובר על הדמוגרפיה החרדית: משפחות ברוכות ילדים שחיות מקצבאות ותורמות לעוני ולבורות. אבל ראו זה פלא — המפלגות החרדיות לא גדלות באותה מידה. ילדי חרדים נוטשים את גיטאות הבית אל כלל החברה הישראלית, מושפעים על ידיה ומשפיעים עליה. מ"האח הגדול" ועד לשירות הצבאי, מהצבעת נשים ועד לשירות הציבורי.

הציונות הדתית: דתל"ש ודל"פ

גם אלה נראים מבחוץ כגוש אחיד של "אנשים נפלאים", אנשי חלוציות וארץ ישראל השלמה. ספק אם יש דבר רחוק מזה. הציונות הדתית היא אחת הקבוצות המפוררות ביותר. אין קשר כלשהו בין רבני המכינה בעלי ועמדותיהם המיושנות על זהות מינית, לבין האקטיביסטים הדתיים בקהילת הלהט"ב. ישנם מורי הלכה ומבצעי פיגועים חובשי כיפה ומגודלי זקנים הנמצאים בקוטב הימני הגזעני ביותר במדינה וישנם אנשי הלכה ואקדמיה, פעילים ויזמים, המצילים את כבודה של התורה ב"תג מאיר".

בחוצות הקיבוצים והמושבים הדתיים וגם בהתנחלויות ניתן למצוא בשבתות מגרשי חניה הסמוכים לשער לטובת הנוסעים לבילוי. בעבר היו הורים יושבים שבעה על בן שעזב את הדת, על בת לסבית ועל בת שהיתה לאם חד־הורית. לא עוד. היום הם מכילים את כל תופעות הדתל"ש (דתי לשעבר) והדל"פ (דתי לפעמים). צווחותיהם של אלי סדן ויגאל וינשטיין הן נביחות תסכול למראה השיירה הממשיכה לעבור מבלי להיבהל.

אסור להתרשם מכישלון האסטרטגיה המרתקת של נפתלי בנט (שהוא תופעה מייצגת מעניינת כשלעצמה). הניסיון שלו לצרף את איילת שקד (חילונית תל אביבית), ינון מגל (דתל"ש) ואלי אוחנה (מזרחי מסורתי) לגלריה הייצוגית של המפד"ל הוא מאמץ אמיתי להבקיע את חומות המגזר, להתנתק מאחיזת החנק של הרבנים המיושנים. לצאת אל המרחב הכללי הישראלי, הרווי וגדוש במבעים שונים של ילידי הציונות הדתית שנטשו, והם רועים היום בשדות אחרים וירוקים. בנט איננו מהמתייאשים. הסוציולוגיה של הציונות הדתית תומכת בו והאסטרטגיה שלו עוד תחזור וכנראה שתצליח להציע מרחב כלל־ישראלי שונה מהקיים.

הערבים: מעבר לחומוס

קל לרוב היהודי ליפול למלכודות ההכללה: "כל הערבים אותו דבר". מעטים טורחים לחצות את הקו הבלתי נראה בין שהות חפוזה, לעתים כפויה, במעט המרחבים המשותפים — בתי חולים, תחנות דלק, אוניברסיטאות, חומוסיות, מוסכים — לבין היכרות של ממש. מי שבכל זאת טורח, לא מתפלא לגלות שהחברה הערבית מורכבת ומרובדת כמו החברה היהודית: ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, לאומנים, הומניסטים, פמיניסטים וביגמיסטים, עשירים ועניים. זאת חברה נורמלית על אף התנאים הלא נורמליים בעליל של לידתה (מ–1948 והטרגדיות שנלוו לה, ועד חוק הלאום על עיוותיו).

ההפתעה האמיתית הממתינה למי שבאמת רוצה לדעת, קשורה למדינת ישראל. החברה הערבית בישראל רחוקה מלהיות חד־גונית ביחסה למדינה. יש בדלנים, שמסרבים להכיר במדינה ובלגיטימיות שלה. בדומה לפלגים קיצוניים ברחוב החרדי, הם גולים במולדתם. בקוטב האחר ישנה קבוצה גדלה והולכת של בני הארץ, שרואים בהשתלבות מלאה, תרבותית, אישית ופוליטית, את הדבר הטבעי והנכון. הם ישראלים השפה שלהם היא ערבית־עברית, הפוליטיקה מקומית, האופקים של הקריירה נמצאים כאן. הם רוצים עוד מקום, מרחבים והשפעה על הנעשה כאן.

הם ההזדמנות המרתקת של החברה הישראלית לבנות מודל של חיים שווים בין שונים. להילחם ביחד במגמות השנאה והבדלנות. לבנות גשר של שותפים השובר את המחיצות הקיימות המוכרות. הם מאתגרים את הבדלנות של הרוב היהודי ומציעים שותפות מסוג חדש: חלק מהפלסטינים וחלק מהיהודים שוחרי השלום ביחד נגד (במפורש) חלק מבני שני העמים המתנגדים לנו, לשלום ולעתיד של תקווה לילדינו.

החילונים: היה נראטיב?

הקהילה החילונית היא פסיפס של המון גוונים. בתוכה זרמו בעבר שני זרמים גדולים ומשפיעים — השמאל והימין. לכולם היה מכנה משותף בדמות העם המדינה, ומאבקיהם להישרדות. כעת נראה כי הציונות הבן־גוריונית מנצחת ומפסידה בו־זמנית: יש מדינה בת קיימא, אבל היא לאומנית, דתית וקפיטליסטית. אחותה־צרתה הז'בוטינסקאית גם היא לא מושלמת. יש מדינה ודה־פקטו היא משתרעת מהירדן לים, אבל בני ערב ונצרת לא נהנים מאותו שפע ואושר, ודגל ממשלות ישראל כבר מזמן איננו דגל של טוהר ויושר.

היחס למדינה ולמדיניותה הוא אחד ממקורות השבר של השבט החילוני לגווניו. הרטוריקה החילונית נעוצה עדיין בימים הרחוקים והנוסטלגיים, בהם נראטיב היה נראטיב, והאידיאולוגיה משלה בכיפה. לא כמו היום, כאשר הכיפה מושלת וכופה, והנראטיב איננו עוד. כדי להישאר רלוונטיים שני הזרמים צריכים למצוא בתוך עצמם את האומץ להוציא את הישן מפני החדש, ולהתכתב ביושר עם התהליכים שקורים בתוכם.

הימין החילוני־האזרחי קרוע בין יצריו וחייב לתת לעצמו את אחת משתי התשובות הכואבות לשאלה אנא מועדות פניו: לוויתור על חלקים ניכרים מנחלת האבות כדי לשמר את המעט האזרחי הדמוקרטי שעוד נותר פה, או לפעול בחוזק יד ולהחיל את החוק הישראלי על השטחים כולם. התשובה השנייה תאלץ אותו לבחור באחת משלוש דרכים: לפעול באדנות כדי לגרש מפה כמה שיותר פלסטינים, לתת להם זכויות חלקיות ולהבנות את האפליה בין סוגי האזרחות בחוק, או לתת להם שוויון זכויות מלא.

גם השמאל עוד שבוי בחלומותיו המשכרים, המשקרים. גם הוא נתבע לחלטות קשות. להיבלע לתוך החיק החם של הלאומנות ה"יהודית" ולוותר על תפישת החילונות שבמרכזה עצמאותו המוחלטת של היחיד והגנה חסרת פשרות על הזכויות והחירויות; או להמשיך הלאה, אל מעבר להצלחת הרעיון הציוני. במקרה כזה עליו להבין, שמדינת ישראל כבר קמה וכי הטוב המשותף היחיד שיכול לכלול בתוכו את כל אזרחיה של היצירה המדינית המופלאה הזאת הוא נטישה של היסודות המפלים בזהות היהודית כמו ציפייה לזכויות יתר לעם הנבחר, והנצחת הקורבנוּת והטראומה כאסטרטגיה לאומית. עליו לחתור במלוא הכוח הדמוקרטי לכינונה של חברה שיש בה שוויון אזרחי מוחלט, המקיימת שיח מוקיר ומכבד עם כל הקהילות שבה, על תרבותן, מורשתן והעבר הלוחמני והלעומתי שלהן.

אלה השחקנים הראשיים וזהו המחזה הנגלה לעיני המתבונן. מאחרי הקלעים עוד פועמים בעוז השברים הקלאסיים של האוטופיה הישראלית: בין מרכז לפריפריה, בין דת למדינה, בין עשירים לעניים. קשה לנחש לאן כל זה הולך. יהיו שיגידו: זהו שוב מנגנון ההשמדה העצמית של היהודים, המופעל בכל פעם שאנחנו מקימים ישות מדינית. וייתכן שההיפך הוא הנכון, שחיבורים מרתקים כבר נוצרים בין השוליים הפרומים. כשהכל מהודק ותפור היטב קשה לחדור פנימה, אבל כשדבר אחד נפרם ונפתח, הכל יכול להיפתח.

הציונים הדתיים והחרדים כבר מתמזגים לזרם המכונה חרד"לי. רבים מבני הציונות הדתית משפיעים דווקא על מעמקי החשיבה והאקטיביזם של השמאל. ריבוי הקולות, השונות והגיוון מחייבים לחשוב פעמיים לפני שנוקטים עמדה. מי צודק? צריך לחשוב.ֿ ככל שהימין האזרחי מאבד את מצפניו צועדים רבים יותר — יהודים וערבים המסרבים להיות אויבים — ברחובות הערים, ודורשים מהממסדים העבשים לבנות חלופה פוליטית עדכנית.

דפני ליף שינתה את השיח הכלכלי והחליפה את הרטוריקה החברתית מקפיטליסטית ואכזרית לחברתית ומעט יותר חומלת. באוהל שנטתה בשדרות רוטשילד בתל אביב לפני שבע שנים קמה קואליציה של השונים והפרומים. התפוררות הציונות הדתית וקריסת מרבית רעיונות הימין שימשו קרקע פוריה למשה פייגלין, שמבטיח לתל אביבים קנאביס חוקי ולתומכיו בשטחים את בית המקדש. והכל במסגרת אידיאולוגיה חירותנית שעוד לא היתה כאן כמותה. בירושלים יש גילויים מפתיעים של פלורליזם דתי ופוליטי, ותל אביב, העיר הכי גלובלית, עדיין מהווה את הגשר המרכזי בין השטעטל המקומי לעולם הגדול והנאור מעט יותר מאתנו.

כך, מתוך סדקי המשבר כבר מבצבצות החלופות והן מעניינות ומבטיחות. חלקן יהודיות מדי ואין בהן סובלנות והכלה. אחרות עדיין לא מספיקות כדי לתת מענה למי שמחפשים זהות ושייכות. ובכל זאת — לא אבדה תקוותנו. שהרי השבר בעברית הוא לא רק הריסוק והניפוץ של מה שהיה שלם ואיננו עוד — הוא גם המענה לרעב ולמצוקות וגם ההסבר לחלומות לא פתורים. ולנו יש המון חלומות המחכים לשִברם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ