נתניהו והימין באירופה: הצלחה לא רעה - דעות - הארץ

נתניהו והימין באירופה: הצלחה לא רעה

מור אלטשולר
מור אלטשולר
נתניהו וסאלוויני, היום
מור אלטשולר
מור אלטשולר

האם ממשלת ישראל תחרים את מארין לה־פן אם תיבחר לנשיאת צרפת? לה־פן, שסיכוייה לנצח בבחירות הבאות גדלים, הכחישה בעבר את חלקו של משטר וישי בשיגור יהודי צרפת למחנות המוות. ואם ייבחר ג'רמי קורבין האנטישמי בבריטניה, האם יתקבל בישראל? ההתחבטות הזאת תתעצם ככל שאירופה תקצין, לימין ולשמאל.

נשיא המדינה התחמק מפגישה עם סגן ראש ממשלת איטליה, מתיאו סלוויני, שהביע אהדה למוסוליני. לראש הממשלה אין פריבילגיה להתחמק מהממשלה הנוכחית באיטליה כשם שאינו יכול להתעלם מההתפתחויות ביתר מדינות אירופה.

גישתו של נתניהו היא ריאל־פוליטיק, שימיה כימי המדינה: גישה זו הניבה את הסכם השילומים עם גרמניה והתבטאה במונח "גרמניה אחרת", שהמציא דוד בן־גוריון כדי להצדיק את הקשרים הצבאיים שנרקמו בשנות ה–50 עם מערב גרמניה. קשה להניח שהוא וחבריו לא הבחינו בשכתוב ההיסטוריה שעלה מהתנצלותו המאולצת של הקנצלר קונרד אדנאואר, שהצהיר ב–1951, כי "העם הגרמני ברובו המכריע סלד מן הפשעים שנעשו ביהודים ולא השתתף בהם". אך הגישה של ריאל־פוליטיק איפשרה להפריד בין התחושות הקשות לבין צורכי ההישרדות של ישראל הצעירה. הקשרים שהתפתחו מאז עם גרמניה לא בלמו את המחקר על השואה, הוראת השואה וחשיפת האמת על השמדת היהודים.

מנחם בגין, שהתנגד להסכם השילומים, לא האשים את בן־גוריון באהדה לנאציזם. ביקורו של סלוויני לעומת זאת, נוצל בשמאל להשתלחות בנתניהו, שתואר כמי שמתחבק עם פשיסטים בני דמותם של סלוויני האיטלקי, אורבן ההונגרי ומורבייצקי מפולין. הגדיל לעשות פרופ' משה צימרמן, שטען כי הפשיסטים החדשים באירופה, ששונאים את המוסלמים, אוהבים את נתניהו בזכות מה שהוא מעולל לפלסטינים.

יצא המרצע מן השק: הוויכוח אינו על העבר, כלומר על חלקם הלא מוכחש של איטלקים, הונגרים ופולנים בהשמדת היהודים, אלא על ההווה. דברי צימרמן חשפו את קנה המידה של השמאל הרדיקלי לדיפלומטיה ראויה: ג'רמי קורבין האנטישמי in כי הוא אוהב מוסלמים. סלוויני, אורבן ומורבייצקי out, כי הם מתנגדים להגירת מוסלמים לאירופה.

לפי אותו קנה מידה, אנגלה מרקל, שכפתה על יוון מיתון כבד, מתוארת בחוגי השמאל כמנהיגה רחומה מפני שהכניסה לגרמניה פליטים ומהגרים מהמזרח התיכון. וברלין היא בירת הסובלנות העולמית בזכות מאות מסגדיה, המעניקים כפרה לגרמנים על הרס בתי הכנסת בליל הבדולח.

השמאל מתעקש לראות במהגרים המוסלמים את היהודים החדשים של אירופה, ולהעניק להם מעמד של נרדפים ומעונים. אפשר להבין את הצורך הזה אך יסודו באנלוגיה שגויה, שכן ההיפך הוא הנכון: כיוון שנפטרו מהיהודים בדרכים כה אלימות, לא השכילו האירופים להתמודד עם גלי ההגירה של המוסלמים, והיום אין להם פתרון הומני. או שיגרשו את המוסלמים כפי שדורש הימין או שיטבעו בקיצוניות של המוסלמים, תוך שהם משלים את עצמם שהם נאורים ומתקדמים, כפי שהשמאל פועל. בתוך המלכוד הזה נעה הפוליטיקה באירופה מקיצוניות לקיצוניות.

בנימין נתניהו מצליח לנתב דרך באירופה המיטלטלת בגישה של ריאל־פוליטיק: הוא מהדק את הקשרים עם מדינות במזרחה ובדרומה, בלי לפגוע ביחסים עם מערב אירופה, שכן מרקל, מקרון ותרזה מיי קשובים לעמדותיה של ישראל יותר מקודמיהם.

למרבה הפלא, ישראל היא עבורם דוגמה להתמודדות מאוזנת עם הקיצוניות המוסלמית בלי לאבד צלם אנוש. מה שנראה לשמאל ככישלון טרגי שלנו נראה מבחוץ כהצלחה לא רעה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ