עודה בשאראת
עודה בשאראת
בני גנץ בנאום השקת מפלגת חוסן לישראל
אל דאגה, לא אקלקל את המסיבה ולא אגיד מילה על תכנית השלום שלו, שמזכירה יותר הכרזת מלחמהצילום: תומר אפלבאום
עודה בשאראת
עודה בשאראת

אחרי ששב מחופשה בחו"ל, אליה נסע בשביל לכתוב טקסטים ספרותיים, אך ללא הצלחה - נשאל הסופר אמיל חביבי למה לא הצליח לכתוב? מספרים שכך הוא ענה: "הסכסוך היה חסר לי". בנאום הבכורה של בני גנץ, המועמד המוביל אחרי בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ההסתה היתה חסרה לי. לאן לעזאזל נעלמה ההסתה?!

בשאר הנאום, במיוחד בעניינים הפוליטיים, דווקא דמיינתי לעצמי את נתניהו עומד שם: המשך השליטה על מיליוני פלסטינים, ירושלים לעולם ישראלית, הגולן כבר ארץ האבות, ובבקעת הירדן ימשיכו המתנחלים למרר את חייהם של פלסטינים. ואילו אנחנו, הערבים בישראל, הוזכרנו רק פעמיים. בפעם הראשונה בתור "לא יהודים" - ככה מכנה אותנו מי שלא רוצה לזהם את הנאום שלו. בפעם הבאה, לשם הגיוון, נא לכנות אותנו בתואר "ההם". בפעם השנייה אומנם הוזכרנו בשמנו המפורש, אבל תוך כדי שמפצלים בינינו. זה היה כאשר גנץ אמר: "אעמיק את השותפות עם החרדים, עם הערבים ועם הדרוזים".

מדור הזירה

אחרי שפיצל אותנו, ערבים לחוד ודרוזים לחוד, מצא גנץ לנכון בהזדמנות חגיגית זו להזכיר לנו שהוא יקים "מסגרת של שירות אזרחי-ממלכתי של כולם למען הכלל". זו המנטרה במדינה הזאת: רק מזכירים ערבים בקונטקסט קצת חיובי, של שותפות למשל, וישר חייבים להצמיד להם את השוט, לבל יובן שמדובר באיש רכרוכי חלילה. אני חושב שעניין השרות האזרחי קודם כל חייב להתברר בשיח עם מנהיגי הערבים, כמו שמדברים עם מנהיגי החרדים.

אל דאגה, לא אקלקל את המסיבה בזוטות כמו האיום בהמשך החיסולים של הנהגת חמאס, או האיום על איראן ועל הפלסטינים, שלא ישבשו את האיזון הדמוגרפי של הגזע הלבן. ולא אגיד מילה על תכנית השלום שלו, שמזכירה יותר הכרזת מלחמה על הפלסטינים ועל העולם הנאור. את כל זה אחביא כדי להאדיר את הסוכרייה המתוקה ביותר, שהיא דווקא מה שנעדר מנאומו: ההסתה. הסתה נגד ערבים שהם גיס חמישי, נגד פלסטינים שמלמדים את בניהם רק שנאה, נגד המשטרה שמעיזה לחקור, נגד הפרקליטות, נגד בתי המשפט, נגד העיתונאים, נגד עמותות זכויות האדם והאזרח, נגד ידידיו שמאסו בו. כמעט כל העולם, חוץ מבן בריתו, אביר איכות השלטון, יורש העצר האמיר מוחמד בן סלמאן.

על כן, למרות שהנאום היה דמוי נתניהו, בכל זאת יש כאן משהו חדש, רוח חדשה, אוויר נעדר הסתה, שנאה, קריאות נקם, עליהום. נכון שזו שמחת עניים, אך בכל זאת שמחה, ואסור לזלזל בה. בראש הפירמידה כאן, לפי אבחנתו הנכונה של אלון עידן, יש לנו איש רע, או ליתר דיוק רוע שהתחפש לאיש. ועל כן, כל צעד שמרחיק אותנו מהדרך של האיש הזה הוא צעד אחד קדימה, לפחות בשביל ההיגיינה הציבורית.

נכון שעוד תיווצר לנו בעיה כלל וכלל לא קלה - איך ננהל את חיינו בלי הסתה, בלי "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", ובלי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". אך לפחות, וכאן נחזור אל אמיל חביבי - יישאר לנו הסכסוך החביב. מנהיג הולך ומנהיג בא והסכסוך נותר על כנו, רובץ על חזינו, ואם חלילה נאבד את הסכסוך, לא נכיר את עצמנו כאשר נביט במראה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ