למה המחנה הדמוקרטי לא מתרומם

רוית הכט
רוית הכט
ראשי המחנה הדמוקרטי באירוע השקת הקמפיין בשבוע שעבר
רוית הכט
רוית הכט

לכאורה, מספר המנדטים של מרצ ומפלגתו של אהוד ברק — מה שנקרא היום "המחנה הדמוקרטי" — היה אמור לחצות את קו עשרת המנדטים. בסקרים לפני האיחוד היו למרצ ארבעה־חמישה מנדטים, וברק חצה ברובם את אחוז החסימה. האקסטרה אמורה היתה להגיע מתנופת איחוד והאנרגיה המתחדשת שבצדו. רבים ממצביעי כחול לבן היו אמורים לנהור למחנה הדמוקרטי, לאחר שראו שקולם השמאלני התבזבז על תמהונים, חדלי אישים וסתם ימנים, וכן רבים ממצביעי העבודה, שהתאכזבו מהחבירה של עמיר פרץ לאורלי לוי־אבקסיס. ולא היא.

הסיבה הראשונה היא אכן הפיצול בין המחנה הדמוקרטי לעבודה. הפיצול הזה אינו נובע משונות אידיאולוגית, אלא מהסוגיה המהותית ביותר בישראל, שמעצבת דעות, סגנון חיים והשקפות תרבותיות, וכן, גם דפוסי הצבעה: השסע העדתי. כמעט בלתי נתפש שבישראל 2019 יש בשמאל מפלגה למזרחים, שהיא בהיפוך אירוני השלוחה האבולוציונית של מפא"י, ומפלגה לאשכנזים שהיא המחנה הדמוקרטי.

אמנם פרץ בסרבנותו הוא זה שדן את השמאל למצב הנוכחי ברוח סאלח שבתי, אבל לא הוגן לתלות את כל האשם בו. פרץ, פוליטיקאי שיושב בתוך עמו ושבטו, פעל לפי תחושה שקלט: מזרחים, כולל שמאלנים מובהקים, סולדים ממרצ. הם לא מסוגלים להצביע לה, לא משנה רן כהן וחוק הדיור הציבורי או השיח הער על פוליטיקת הזהויות. את הסלידה הזאת אי אפשר לבטל בהינף יד. קול המון כקול שדי. למזרחים יש בעיה עם השמאל הליברלי בישראל. ספק אם השמאל יצליח לפתור אותה, כי ספק אם הוא אכן מכיר בה ומבין אותה.

סיבה נוספת היא העניין הפרסונלי. אני מסתכנת בניחוש שניצן הורוביץ לבדו היה מוליך את מרצ לחמישה־שישה מנדטים. אין להפריז באנחת הרווחה ששיחרר חלק גדול מהמצביעים הפוטנציאליים של מרצ לאחר חילופי ההנהגה. התוספת של ברק וסתיו שפיר היא זו שמניבה בינתיים תבואה די מצומצמת. לברק יש חסידים, ובצדק: זה האיש היחיד בשמאל שמתהלך עם ליבידו. מצד שני, וגם זה בצדק, הציבור הישראלי חושד בו. לא מעטים, כולל אנשים שנמנים עם האליטה הפוליטית או הביטחונית, כולל שמאלנים, מסמנים אותו כאיש מסוכן. הדרך שבה הם מדברים עליו מזכירה דמויות כמו קולונל קורץ מ"אפוקליפסה עכשיו".

הצלע השלישית, סתיו שפיר, אולי מושכת קולות, אבל גם דוחה רבים מהם. כפי שמעיד ההישג הגדול שלה בפריימריז לעבודה, יש לה מחנה נאמן שרואה בה לוחמת אמיצה. מצד שני, רבים רואים בה אדם שטחי וצעקני והיא מעוררת לא מעט אנטגוניזם.

סיבה נוספת לדשדוש היא שהשמאל הליברלי, לא רק בישראל אגב, מתפתה לעתים למאבקים שנראים יותר כמו פרודיה על מאבקים. השבוע העלה המחנה הדמוקרטי סרטון על הפעלת קו אדום להדתה ("אם הילד מתבייש ללכת לגן כי בבית לא שומרים שבת... זה קו אדום!"). בלי להפחית בצער הכרוך בהתחזקותן של קבוצות משיחיות כאן, קמפיין ההדתה מנופח והיסטרי, כמו השנאה הפרסונלית לבנימין נתניהו.

משחר ימי המדינה חייהם ומותם של אזרחי ישראל עוגנו בדת. זו עובדה מקוממת, אבל אם קרה איזשהו תהליך ברבות השנים, הוא דווקא חילון הפרהסיה הציבורית, ועל כך יעידו מרכזי הקניות הגדושים בשבת. ציד אירועים שבהם מתקיימת הפרדה מגדרית גוזל זמן ואנרגיה משתי סיבות הקיום המהותיות של השמאל: הראשונה היא המאבק בכיבוש ובגזענות, והשנייה — דאגה לרווחת האזרחים ולקיומם בכבוד. כל עוד המחנה הדמוקרטי יתעסק במלשינון הדתה ובשריפות באמזונס, הוא יישאר בגבולות הגזרה האיזוטריים שבהם הוא נמצא כעת.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות