להשתלט מחדש על העיר

גיל זרצר - צרובה
גיל זרצר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אנשים בשדרות רוטשילד
צילום: מירב מורן
גיל זרצר - צרובה
גיל זרצר

קשה לגור באזור תל-אביב בלי לשמוע שעיריית תל אביב החליטה לשנות מדיניות של שנים, במסגרתה יכלו רכבים בעלי תו תושב לחנות בשעות הלילה באופן לא חוקי באדום-לבן. בתגובה, קם "מאבק החניות בתל-אביב", מאבק של בעלי רכבים שטוענים שנוכח מצוקת התחבורה בעיר יש להחזיר את המצב לקדמותו. יריב אופנהיימר, שהפך במהרה לאחד ממובילי המחאה, כתב במאמרו בשבוע שעבר ("עיריית תל אביב מתעללת בנהגים", 27.8) שהעירייה לא פחות ממתעללת בנהגים. לדעתו, העירייה מובילה מדיניות לא צודקת של צמצום מקומות חניה שפוגעת בתושבים.

נראה שאופנהיימר פספס את חוסר הצדק האמיתי בסיפור ופשוט שכח, כמו ששכחו בהרבה ערים בעולם, דבר אחד בסיסי במאבק על מדרכות - את הולכי הרגל. הליכה היא דבר בסיסי, בריא, מקיים וקהילתי. הליכה טובה לא רק לגוף האדם: אנשים שהולכים ברחבי העיר מניעים את הכלכלה המקומית. הליכה טובה לחברה, לכלכלה ולסביבה. ערים טובות הן ערים שמאפשרות לבני האדם ללכת בהן כמה שאפשר ללא הפרעה, וערים שרוצות להשתפר משקיעות יותר בלאפשר לבני האדם ללכת ופחות ברכבים פרטיים.

הרכב הפרטי השתלט לנו על העיר במאה הקודמת והוא נראה לנו נוח, אבל אנחנו לא רואים עד כמה הוא הורס לנו אותה. תנועת רכבים עולה לנו ביוקר, היא מזהמת, היא מסכנת את הבטיחות שלנו והיא חוסמת את המרחב הציבורי להולכי הרגל. כבישים סואנים מנתקים בין שכונות, מפרידים בין שכנים ופוגעים בקהילות המקומיות. בפשטות, אי אפשר ללכת בבטחה ברחובות, בטח לא עם עגלת תינוק או כיסא גלגלים, בזמן שרכבים חונים על המדרכות ובמקומות אסורים נוספים.

צילום: תומר אפלבאום

לצד השכחה מהולכי הרגל, המאבק לצדק עבור בעלי הרכבים שכח גם שחניה היא שטח ציבורי שכיום רוב הציבור לא נהנה ממנו. שורת החניות לצד הכביש הייתה יכולה להיות שימושית יותר לכלל הציבור כנתיב אופניים או שורת עצים, אבל במקום זה קיבלנו עוד אספלט. כך, במקום שהרבה אנשים יוכלו ליהנות מהמרחב, נהנים ממנו רק הרכבים שחונים בו.

אופנהיימר ותומכי החניה טוענים שצמצום החניה יביא יותר נזק מתועלת, יאריך את משך חיפוש החניה ויגביר את הזיהום, אך מחקרים מלמדים אותנו אחרת. חניה חינם מעודדת נסיעות מיותרות הלכה למעשה, מגבירה את משך חיפוש החניה ומזהמת יותר. מה קרה בסן פרנסיסקו כשהתחילו לגבות דמי חניה מוגדלים ברחובות מרכזיים בזמני שיא? פחות נסיעות, פחות זמן למצוא חניה ופחות זיהום. כך, אם יהיו פחות חניות, אנשים יפעלו יותר באחריות ואז מי שבאמת צריך את החניה יוכל למצוא אותה ביתר קלות.

אתם בטח חושבים לעצמכם, "כל זה טוב ויפה, אבל פה זה לאירופה", ועד שלא תהיה תחבורה ציבורית יעילה לא נוכל להשתמש פחות ברכב פרטי. אך הצורך הדחוף לשפר את התחבורה הציבורית בישראל עדיין אינו סותר את הצורך לנהל את המשאב שנקרא חניה באופן יותר אפקטיבי במקביל. בנוסף, כל עוד כלי רכב ממשיכים להציף את העיר, אנחנו נתקשה להוביל שיפור משמעותי בתחבורה הציבורית העירונית. התהליכים האלה החלו באמסטרדם, קופנהגן ופריז, ואף בסאו פאולו, מקסיקו סיטי ומקומות נוספים מחוץ לאירופה. אז למה לא בתל אביב המתקדמת?

זה אולי נראה כמו ריב על חניה, אבל המאבק האמיתי הוא המאבק על דמותן של הערים שלנו ועל סדרי העדיפויות שלהן. אופנהיימר חושב שזה מאבק בין אלה שיש להם חניה פרטית ואלה שאין להם. הוא חושב שהוא מוביל מאבק של תושבים, אבל המאבק האמיתי הוא מאבק בין מכוניות לבני אדם. הגיע הזמן שבני האדם ישתלטו מחדש על העיר וידרשו שהעיר תתכנן בשבילם, ולא בשביל תנועת מכונות. כולנו הולכים ברגל, כולנו צריכים מרחב ציבורי חי, נוח ובטוח, וכולנו נרוויח מערים ששמות אותנו במרכז.

הכותב הוא מתכנן עירוני, בעל תואר שני בגיאוגרפיה עם התמחות בחברה, סביבה ותכנון

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ