יובל קרניאל
יובל קרניאל
מנכ"ל קשת אבי ניר (מימין) וראש מערכת החדשות אבי וייס
מנכ"ל קשת אבי ניר (מימין) וראש מערכת החדשות אבי וייסצילום: דודו בכר
יובל קרניאל
יובל קרניאל

"קשת 12" וחברת החדשות שלה נמצאים במשבר של ממש. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, קבע שהבעלים, היו"ר והמנהלים, יחד עם הכתב הפלילי המוביל הם אנטישמיים שמבצעים פיגוע בדמוקרטיה הישראלית. נשמע משוגע, אבל מצב העניינים הזה מתקבל כנראה כסביר על ידי חלק מבוחרי הליכוד.

סערת הרגשות שבה מצוי נתניהו כלפי קשת, גדולה אף יותר מהכעס שהוא מפנה כלפי איראן או חיזבאללה. מסתבר שקשת היא האויב המר ביותר שלנו ולכן מבקש נתניהו מהאזרחים להחרים את הערוץ ולפגוע ברייטינג שלו באמצעות מניפולציה בשיטת המדידה. מיצחק תשובה ודרורית ורטהיים, שניים מבעלי המניות, הוא דורש נאמנות.

מדור הזירה

הדברים כמובן חמורים, מרים וסותרים את הערכים הבסיסיים של חופש ביטוי ודמוקרטיה. על כך כבר נכתב ונאמר כמעט הכל. אבל בלב מנקרת עוד שאלה: איך יכול להיות שהדברים המטורללים האלה, הנאמרים ערב בחירות, לא פוגעים בנתניהו? האם יש ציבור גדול דיו שמאמין להם?

נתניהו אינו טיפש. הוא הרי יודע היטב שקשת היא לא חברה אנטישמית ושדיווח עיתונאי לגיטימי על חקירותיו הוא לא פיגוע. למעשה, הוא יודע היטב שקשת היא גוף תקשורת ממלכתי למופת, מיליטריסטי, יהודי, ציוני, שמחבק את הקונצנזוס הישראלי, ונאמן בראש ובראשונה לביטחון המדינה. האם הוא יודע שהטינה של הציבור כלפי התקשורת, וכלפי קשת בפרט, היא כל כך גדולה, עד כדי כך שהתקפה פרועה עליה לא תפגע בו כלל או אפילו תחזקו? אם כך הדבר, הרי שמדובר מבחינתו במהלך ציני מושלם המחייב גם חשבון נפש משמעותי בתקשורת.

אפשרות אחרת היא שנתניהו באמת נגרר לפרנויה חמורה, וסבור שקשת עלולה לפגוע בתמיכה בו ביום הבוחר. אם זה המצב, המשמעות של ההשתלחות הפרועה וההסתה שלו נגד הערוץ, היא שראש הממשלה מעריך שהתקפה כה חריפה לא תפגע בו, אלא להיפך. כלומר, או שהיא תצליח להרתיע את קשת מהמשך הפרסומים המזיקים, או שהיא תביא לו קולות של מצביעים ששונאים את התקשורת.

כך או כך, מדובר במציאות קשה לקשת החורגת בהרבה מהגינויים לדברי ראש הממשלה או הבנת חומרתם. המשמעות היא שקשת כה שנואה, או שלפחות כך חושב ראש הממשלה, שאיומים ישירים עליה, על מנהליה ועל עובדיה, לא נתפשים כאלימות, ביריונות או אובדן עשתונות, אלא כמהלך של מאבק לגיטימי באויב. המצב הזה הוא תוצאה של תהליך ארוך ומתמשך של ירידה באמון הציבור בתקשורת. את המהלך הזה מקדמים ראש הממשלה ועוזריו מזה שנים רבות והתקשורת עצמה עיניה ולא ראתה אותו נכוחה.

קשת, כמו שאר התקשורת הממלכתית שלנו, נמצאת במלכוד קשה. היא מסומנת כאויב אבל היא לא מוכנה ולא יכולה להשיב מלחמה שערה. לכאורה, הדבר אסור עליה על פי חוק. היא מבקשת את אמון הציבור ותלויה בו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה ערכית. קשת מחויבת לעצמאות, אי תלות, איזון עיתונאי ומתן ביטוי להשקפות שונות הרווחות בציבור. היא לא יכולה להחליט שהיא הופכת לכלי התקשורת של המחנה הדמוקרטי בלבד, גם כשראש הממשלה מתנהג אליה כך.

הדילמה היא אכזרית: איך כלי תקשורת יכול לזכות באמונו של ציבור שלא מאמין בערך של תקשורת עצמאית וחופשית, בצורך לבקר את השלטון, בחופש ביטוי אמנותי או בזכות הציבור לדעת? לכן, המשבר הזה הוא הרגע שלה להיאבק על הצופים. הדבר דורש אומץ לב, שקיפות גדולה הרבה יותר ונכונות לומר את האמת לציבור. לא רק על הפוליטיקאים, אלא גם על התקשורת עצמה ותפקידה בדמוקרטיה.

קשת יכולה להיות חלוצה במהלך של "תקשורת מתגוננת". ממש כמו בדמוקרטיה מתגוננת הנאלצת להקריב חלק מערכיה כדי לשמור על עצם קיומה, קשת צריכה להשיב מלחמה שערה. לא רק נגד ראש הממשלה אלא נגד כל סותמי הפיות שמסיתים נגד ונגד עצם קיומה של תקשורת חופשית בישראל.

ד"ר קרניאל הוא מומחה למשפט, תקשורת, ניהול משברים. מלמד במרכז הבינתחומי הרצליה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ