טלי תמיר
לוחמות בחיל המודיעין של צה"ל
לוחמות בחיל המודיעין של צה"ל (צילום אילוסטרציה - למצולמות אין קשר לכתבה)צילום: מיכל פתאל
טלי תמיר

בתגובתה למאמר "פמיניזם של בחורילות", בו האשים רוגל אלפר את הפמיניזם הישראלי בשיתוף פעולה עם המיליטריזם התוקפני, העמידה מרב מיכאלי דברים על דיוקם: "שוויון לנשים לא יכול להיות מותנה בדעתו של מישהו על הגופים שבהם נשים בוחרות לממש אותו. שוויון הוא פשוט שוויון - היעדר אפליה בגלל סוג אברי הרבייה".

במלים אחרות, מיכאלי תובעת מנשים לוותר על כל שיקול דעת מוסרי או ערכי ולהתעלם מיכולתן לבחון מצבים ספציפיים, להעריך, לשקלל ולעצב לעצמן עמדה בהתאם. עליהן להתיישר עם צו השוויון ללא לבטים מיותרים. אך בסוגיית השוויון בצה"ל, אי אפשר להתעלם מהדעה או העמדה כלפי הגוף המדובר וכלפי עיסוקו היומיומי: כיבוש ודיכוי העם הפלסטיני.

מדור הזירה

האוניברסליזם הוא הרה-אסון משום שהוא גורם להשטחה של כל הנמקה ולהיעדר ספציפיקציה. אין ניואנסים, גוונים, פיצולים או רב-משמעות - שוויון הוא פשוט שוויון. לפיכך, אין ולא אמור להיות קשר אימננטי בין עמדה מוסרית כלפי הכיבוש והדיכוי בשטחים לבין שירות בצבא שמממש אותם מדי יום. לפי החזון של מיכאלי, נשים יוכלו להתפנות לעסוק בבניית השלום, רק כשכל המערכות הפטריארכליות ישתנו מהיסוד ומחצית מהמין האנושי תזכה בשוויון. זהו חזון אחרית הימים שספק אם העם הפלסטיני המדוכא יכול להמתין לו. לפי מיכאלי, השינוי הגדול יתבטא בכך שהאפליה "הזועקת לשמיים" שקיימת היום בצה"ל, לפיה נשים לא נמצאות בעמדות קובעות - תיעלם, ונשים יתקדמו באופן שוויוני לעמדות מפתח בענייני צבא וביטחון. או אז, הן יוכלו להשפיע ולנהל את המערכה בדרכן. 

אז בואו נניח שחזונה של מיכאלי מתגשם והרמטכ"ל הישראלי הבא הוא אשה, אות וסימן לתפישה מגדרית שוויונית שנחה על החברה הישראלית. מה יקרה אז? האם ייפסקו המלחמות? האם השלום יפציע בשמי המזרח התיכון? אני מסופקת. הסיבה היא שהתהליך שעוברות נשים שמשרתות בצבא אינו של הגדרת נרטיב שונה, שיכול לשנות את המערכת מבפנים, אלא של הצטרפות טוטאלית לסט הערכים הגברי. נשים "מורעלות" על הצבא, לובשות שכפ"צ, תת-מקלע וקסדה, מתיישבות בתא המטוס או בבטן הטנק, ומרגישות שהגיעו לפסגת הישגיהן: הן במקום של הגברים. זוכרים את תצלומי החיילות ליד השבויים?

כדאי למיכאלי לקרוא את ספרו המרתק של דידייה אריבון, בו הוא מקדיש כמה פרקים לבירור הסיבות שמאחורי הצבעת המעמדות העממיים בצרפת, אנגליה וגם בישראל למפלגות ימין. זאת, חרף העובדה שההנחות ההיסטוריות מייחסות להם זיקה ברורה למפלגות שמאל. אריבון מצטט אינספור מקורות הדנים בספיגתם אל הבורגנות וסטייתם אל הימין. אין זה המקום להרחיב על הניתוח המורכב של אריבון, אך ברצוני לומר שמיכאלי עלולה למצוא מציאות דומה טופחת על פניה: הקולקטיב הנשי, לכשיינתן לו שוויון זכויות מלא ויתייצב בעמדות המפתח, לא בהכרח ילך בעקבות חזון השלום שלה. סביר יותר שמעמד הנשים השוויוני יתגלה כפטריארכיה חדשה, שתשתלט על עמדות המפתח ותיהנה מפירות שלטונה ומזכויות היתר שלה.

בעברי שירתתי כקצינת הדרכה בבה"ד 12. בגלל תשומת הלב שהקדשתי לטירוניות שהיו תחת פיקודי ונקלעו למצוקה, ננזפתי בחריפות על ידי סגנית מפקדת הבסיס. הקצינה, בדרגת סא"ל, הגיעה לבסיס הבנות היישר מלשכת הפיקוד של חטיבת הצנחנים. היא ניסתה ללמד אותי שעלי להתייחס לטירוניות בהשפלה, בבוז ובאכזריות. ככה גיליתי, להפתעתי, שנשים בצבא מתנהגות כמו גברים בצבא - הרי לכם שוויון מלא, בלי להתייחס לסוג אברי הרבייה.

לסיכום, אני רוצה לדבר על כוחו של ההבדל שאינו עומד בסתירה לשוויון. שוויון נעשה בין שני דברים שונים, אחרת אין בו שום צורך. גם ההבדל בין נשים לגברים לא אמור להימחק בתהליך השוואת הזכויות. ההבדל המשמעותי ביותר בסוגיית שירות הנשים בצה"ל הוא ההבדל בין צבא כשלעצמו, שהפך בקרב חלקים של הפמיניזם הישראלי לזירה נכספת של מימוש חלומות השוויון, לבין הצבא הישראלי, שמלבד היותו זירה גברית מובהקת, עסוק עד צוואר בשגרה של כיבוש ודיכוי.

בעולם שבו המיליטריזם הישראלי פולש לכל תוכנית בידור והופך לפרה קדושה ומשחיתה, אני תוהה כיצד מיכאלי, חברת מפלגת העבודה, יכולה להתעלם מהסיטואציה הספציפית הזו, לא לזעוק את זעקת הנכבשים ולהתעלם מעודף הכוח הישראלי. כל אשה ישראלית (שלא לדבר על כל גבר וחייל) צריכה לשקול ולבחון את מצבה ביחס למצב הזה - האם היא נותנת לו יד או מסרבת לו. רגע לפני שהיא נכנסת לטנק או לתא הטייס, עליה לשאול את עצמה היכן היא רוצה למקם את עצמה ביחס לשאלה הגורלית הזו. לא מדובר בהגנה על המולדת, אלא באיזו מולדת אנחנו רוצים שתהייה לנו, ואם בכלל נוכל להמשיך לחיות בה ולהרגיש חלק ממנה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ