אינסטינקט של צפרדע

יואב גרובייס
יואב גרובייס
27 בספטמבר 2012 - איור הפצצה. נתניהו מתאר את האמביציות הגרעיניות של איראן בעצרת האו"ם
יואב גרובייס
יואב גרובייס

כיצד ניתן לתאר את תגובת הציבור, ככל שניתן לדבר בהכללות, להתנהלות חסרת הרסן של בנימין נתניהו בסיבוב השני של בחירות 2019? פחות משבוע ליום הבוחר ואמות הסיפין רחוקות מלרעוד לנוכח מדיניות "האדמה החרוכה" שמוביל ראש הממשלה נגד יסודות המשטר הדמוקרטי ומוסדות שלטון החוק. נדמה שרבים בציבור כלל לא מזהים את גודל הסכנה. יש שמסבירים זאת כביטוי לאדישות או ייאוש. אך כיצד זה ייתכן? הרי כל ישראלי מתחנך מגיל אפס על סכנות קיומיות, על "וילה בג'ונגל" ועל כך שחייבים תמיד לעמוד על המשמר.

הסיפור על הצפרדע המתבשלת הוא מטפורה לתיאור העיוורון המתמשך של בני אדם לנוכח הידרדרותם במדרון מסוכן. צפרדע שתוכנס לסיר עם מים שמתחממים בהדרגה לא תנסה להימלט, בשונה מצפרדע שנזרקת אל המים הרותחים. היא מתרגלת לטמפרטורה ומתבשלת למוות מבלי לשים לב. האם הצפרדע שהיא אנחנו באמת אינה ערה למצבה בתוך הסיר של נתניהו? האם היא אדישה למצבה? האם מתגנבת לתודעתה תחושה לא נעימה שהיא ממהרת לגרש? ומה אם היא כן חשה בסכנה, אך אוחזת בה תבהלה משתקת?

בהכללה, לא נכון לומר שהציבור הישראלי אדיש. נכון יותר לומר שהציבור בישראל אחוז בעתה. כיצד לא יהיה אם מבוקר עד ערב מלעיטים אותו באיומים על קץ המדינה היהודית, על קץ החילוניות, על קץ שלטון החוק, על קץ הדמוקרטיה, על קץ האנושות בחסות משבר האקלים ושאר נבואות זעם? מעניין שאף אחד לא מאיים אף פעם בקץ הכיבוש. גם אם כל אלה סכנות ריאליות ביותר שחובה להכיר, לא ניתן לצפות מנפשו של האדם הסביר לעמוד בכך לאורך זמן.

מסרים מבוססי הפחדה נחשבים לצורת תקשורת משכנעת ואפקטיבית. אין טוב בהעברתם מנתניהו עצמו. הוא מאמין בהפצת טרור נפשי ככלי לביסוס שלטונו. ואולם, מחקרים בפסיכולוגיה מלמדים כי הדבר נכון רק עד לרף מסוים של הפחדה. כשחוצים אותו, ההפחדה מייצרת תגובה שהיא הפוכה מפרודוקטיבית. הניסיון לשכנע יזכה להתעלמות, לסירוב. במצבים כאלה האדם מוּעד ל"להרוג את השליח", כלומר לתקוף את מהימנות נושאי הבשורה או את תוכנה כחלק ממאמץ הגנתי שעיקרו הימנעות משינוי. או במלים אחרות: מאשימים את "התקשורת" או את "החמוצים" ומרימים את מדד האושר לשמיים.

לכן, אין כאן אדישות ואין כאן אטימות. יש כאן היאטמות. בהתייחס לרעיונות קשים לעיכול כתב הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון: "ישנם אנשים אינטליגנטים ביותר שאינם יכולים לשאת את ההפגזה התמידית של מחשבות, רגשות ורעיונות שמגיעים מכל עבר, כולל מתוך עצמם. אנשים אלה מבטלים את המינוי לעיתון, מסירים את המספר שלהם מספר הטלפונים, מסיטים את הווילונות, ומנסים, ככל שניתן, להגיע למצב שבו הם משוחררים מכל השפעה נוספת. כך מאבדת הקהילה את תרומתו של אדם זה. מבחינה מנטלית, הוא מת באותו אופן שבו תאים מסוימים בגוף נמקים". התיאור הזה משקף באופן מדויק את התנהגותם של רבים בציבור הישראלי. קו דק מחבר בין מותו המנטלי של הפרט המתעלם ממה שאינו יכול לשאת, לבין הקטסטרופה שתומט על חברה השרויה במצב זה באופן קולקטיבי.

ולסיום, חדשות טובות! מספר ניסויים מדעיים הוכיחו כי הסיפור הצפרדע המתבשלת הוא מיתוס חסר שחר. כשמניחים אותה בסיר עם מים שמתחממים בהדרגה, בשלב מסוים היא חשה בכך וקופצת החוצה (בתנאי כמובן שלסיר אין מכסה). חרף כל מאמציו המבהילים של נתניהו לחלץ עצמו מהמים הרותחים שבהם הוא מתבשל, כששלושה כתבי אישום פליליים מונחים לפתחו, "הסיר" שלנו עדיין לא מכוסה. הבחירות הקרובות הן (עדיין) דמוקרטיות. על כפות המאזניים מונחות הישרדותו האישית של נתניהו והישרדות שלטון החוק וכל נורמה מוסרית וממלכתית בישראל. האם נותרו מספיק בעלי אינסטינקטים בריאים כמו של הצפרדע?

תגובות