יגיל לוי
בני גנץ
גנץ. במידה רבה, הנטייה להימנע מהטבעת חותם ולהציע רק מזג מנהיגותי הוגן מסבירה את סוד הצלחתו, אבל אין בזה די כדי להצליח כראש ממשלהצילום: מוטי מילרוד
יגיל לוי

הכמיהה להחלפתו המיידית של בנימין נתניהו היא כה עזה, עד כי השאלה עד כמה בני גנץ כשיר לשמש כראש ממשלה כמעט לא נידונה. הרקורד היחיד שלו הוא זה הצבאי, ואין בו די כדי להעיד על מידת התאמתו. מרבית הגנרלים נכשלו בקריירה הפוליטית שלהם, או לא הצליחו להטביע חותם. מיעוטם הצליח באופן יחסי רק לאחר התנסות אזרחית ופוליטית ממושכת. כך לגבי יצחק רבין בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, אריאל שרון ועזר ויצמן.

ההסבר לכישלונות הללו מתמקד בקושי לעבור מארגון הייררכי, המקנה לעומדים בראשו עוצמת־יתר, אל הסביבה הפוליטית, הבנויה על ביזור עוצמה. אם גנץ יושבע כראש ממשלה, זה יהיה תפקידו הפוליטי, וכמעט אף האזרחי, הראשון. ולפחות לפי ניסיון העבר, אין בכך ערובה להצלחה.

מדור הזירה

אבל הניסיון האזרחי איננו מנבא ההצלחה היחיד (תעיד אי־הצלחתו של יגאל אלון לתרגם את הישגיו הצבאיים להישגים פוליטיים). גם גנרלים חסרי ניסיון אזרחי, שכשלו פוליטית אבל בכל זאת הטביעו חותם קל וזמני, הצליחו בכך רק אם הטביעו חותם גם בתפקידיהם הצבאיים. לתכונות האישיותיות יש חשיבות. אהוד ברק כראש ממשלה הוא דוגמה לכך. כאן, תנאי הפתיחה של גנץ קשים עוד יותר.

עיון בכתבות שסיכמו את תפקידו כרמטכ"ל (שאליו הגיע כברירת מחדל מתפקיד סגן הרמטכ"ל, שגם אליו מונה בנסיבות דומות), חושף דיוקן חיוור למדי. הכותבים מרבים להדגיש את הגינותו, את התנהלותו הג'נטלמנית ואת פתיחותו, אבל לא ניכר כמעט שהותיר חותם בצבא בצורת שינויים או רפורמות. נדמה שמונה כדי לטהר את האווירה שהותירה פרשת הרפז, ובכך הסתכמו הציפיות ממנו.

אפילו במבצע "צוק איתן", המבחן המבצעי המהותי ביותר שעמד לפניו בסיום כהונתו, הוטלה בספק כשירותו של הצבא בכל הנוגע לטיפול במנהרות. לחובת גנץ ייאמר, שלא רק שלא הצליח לקדם את כשירות צבא היבשה, אלא גם כשל בהצבת תמרור אזהרה ברור לדרג המדיני, שנגרר בעל כורחו למלחמת המנהרות המיותרת בעזה, אליה לא היה ערוך. הוא כן הפגין, באופן נדיר, עצמאות מול הדרג הפוליטי, כאשר השבית אימונים כדי ללחוץ על האוצר להעביר לצבא תקציב.

די להתבונן בתנופת הפעילות שאיפיינה את תקופת כהונתו של גדי איזנקוט כרמטכ"ל, כדי להבין את הוואקום שהותיר גנץ: תוכנית רב־שנתית נועזת מקודמותיה, ניסוח תקדימי של מסמך אסטרטגי, מאמץ לבלום את ההדתה, שינויים במודל הגיוס שמצעידים את צה"ל לביטול גיוס החובה ועוד. עשייתו ראויה לביקורת נוקבת, אבל גילמה מנהיגות פעילה המטביעה חותם — מה שאי אפשר לייחס לקודמו. במידה רבה, הנטייה להימנע מהטבעת חותם ולהציע רק מזג מנהיגותי הוגן מסבירה את סוד הצלחתו של גנץ, שהפך מרמטכ"ל אפור למועמד לראשות ממשלה. אבל אין בזה די כדי להצליח כראש ממשלה.

למזלו של גנץ, בדומה לנסיבות ששררו בעת כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, הציפיות ממנו צנועות: להביא למשרה יושר והגינות, ולעצור את הפגיעה במוסדות הממלכתיים. אלא שהתפקיד הזה מזמן אתגרים מהותיים יותר. מן הראוי לשאול, למשל, איך גנץ החיוור ונטול הניסיון הפוליטי — שמאחוריו סיעה של 15 ח"כים נאמנים בלבד — יתמודד עם הסלמה בחזיתות שקודמו כראש ממשלה ויורשיו כרמטכ"לים חוללו. הדחת נתניהו היא מטרה חשובה, אך ראוי שתיבחן גם מול המחיר שלה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ