דימיטרי שומסקי
סוסיא. אין לטשטש את האופי הלאומי־הקיומי של המאבק נגד הכיבוש
סוסיא. אין לטשטש את האופי הלאומי־הקיומי של המאבק נגד הכיבושצילום: אליהו הרשקוביץ
דימיטרי שומסקי

דרור אטקס, החוקר את מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, מתח כאן ביקורת חריפה על אלעד מובשוביץ, מתנחל ממאחז "מצפה יאיר" הסמוך להתנחלות סוסיא ("הארץ", 7.10), ועל הבמה שקיבל באתר "הארץ" שבוע קודם לכן. אטקס סקר את תולדות ההשתלטות של משפחת מובשוביץ על אדמות פלסטיניות, והסביר כיצד מתן במה לאנשים כמותו, תורם לנרמול הביזה של רכוש פלסטיני לטובת פרויקט ההתנחלויות. תגובתו של מובשוביץ ("הארץ", 17.10), היתה כתב הגנה מרתק, וכנראה ראשון מסוגו, על מפעל הכיבוש וההתנחלות. טקסט שמן הראוי להגדירו "טקסט מתנחלי פוסט־לאומי".

לא זאת בלבד שמאמרו של מובשוביץ חף מכל נימה אידיאולוגית לאומנית־דתית, אלא שאף המלה "יהודי" אינה מופיעה בו ולו פעם אחת. את בעלותו על האדמה הפלסטינית הגזולה אין הוא מצדיק על ידי "זכות היסטורית" או "הבטחה אלוהית", אלא דווקא בעזרת פסיקת שופטי בית המשפט העליון. זהו אותו בית משפט עליון שנגדו מנהלים מלחמת חורמה כלבי השמירה הנאמנים של מפעל ההתנחלות, איילת שקד ויריב לוין.

מדור הזירה

מובשוביץ קובל על מה שהוא רואה כדה־הומניזציה שלו ושל מתנחלי הגדה המערבית בכלל, שאותה מקדמים, כביכול, אטקס ומתנגדי הכיבוש, וקורא לראות במתנחלים בני אדם נורמטיביים, שאינם שונים משאר הישראלים חוץ מהעובדה שבחרו לקבוע את ביתם מעבר לקו הירוק. ואם אין די בכך, בסיום מאמרו מפנה מובשוביץ לנאומו של דויד גרוסמן בטקס קבלת פרס הסובלנות בברלין לפני כשנה, שבו קרא גרוסמן, בין השאר, לראות את "מצב המלחמה בין ישראל לפלסטינים... לא רק 'בעיניים הלאומיות' שלנו, הישראלים, אלא גם דרך עיני האויב שלנו". רוצה לומר, אם אני, מתנחל (סליחה, מתיישב) מסוסיא, מוכן לחתום על דבריו של איש רוח הנערץ על השמאל ולראות באויבנו הפלסטיני אדם כמוני, יתכבד נא אטקס ויקבלני כמות שאני, חרף ההבדלים בהשקפותינו בדבר "שאלת ההתיישבות ביהודה ושומרון, והמחיר או התועלת הכרוכים בה בנוגע לאוכלוסייה הפלסטינית". כך יוכלו אפוא אטקס המתנחל והפלסטיני מיטא לשאוף יחדיו ליצירת חברה אנושית טובה יותר.

אין בטקסט של מובשוביץ ולו שמץ מהמשיחיזם הסמוטריצ'י, שמעורר חלחלה אצל חילונים מהמרכז־שמאל. אדרבה, הוא רווי ברטוריקה כמעט אוניברסליסטית, לרבות מושגי הלקסיקון הפלורליסטי הליברלי דוגמת "סובלנות", "אחר" ו"שונה", היקרים ללבם של אנשי השמאל. אין זה מקרי. ערב מהלכי הסיפוח האפשריים בגדה המערבית, אנו עדים כאן ללידתו של שיח מתנחלי רך, הפונה אל אותם אנשי שמאל שאמרו נואש וזנחו (או קרובים לזנוח) את תפישת שתי המדינות, ומציע להם, בקריצה ליברלית־הומניסטית משהו, לכרות ברית עם המתנחלים בדרך להקמתה של מדינה אחת משני עברי הקו הירוק.

מאמרו הקצר של מובשוביץ מספק צוהר לאופן שבו עתיד להתנהל שיח הנרמול של ההגמוניה היהודית במדינת האפרטהייד שאליה דוהרים מובשוביצים וסמוטריצ'ים כאחד. הנה כמה מהמרכיבים של שיח אורווליאני זה: כולנו קודם כל בני אדם, בלי הבדל גזע ולאום, ובלי הבדל זכויות האזרח (שיש ליהודים, ואין לפלסטינים). אפשרי ולגיטימי לדון על סוגיית העליונות היהודית ו"המחיר או התועלת הכרוכים בה בנוגע לאוכלוסייה הפלסטינית", אך חלילה לנו מלהתנגד או למחות נגד מציאות זו, כי התנגדות משמעה "שנאה" כלפי "האחרים" ו"השונים" (המתנחלים), וחוסר סובלנות ביחס להשקפתם הלגיטימית (התומכת במדינה אחת בין הים לירדן, של אדונים יהודים ועבדים פלסטינים).

ה"הומניזם" המתנחלי בסגנון מובשוביץ, העלול למשוך את לבם של מקצת אנשי השמאל המיואשים בנימתו הפוסט־לאומית והפוסט־מודרנית, מסוכן שבעתיים מהפשיזם הגלוי של בצלאל סמוטריץ'. מן הדין, לכן, להתעמת אתו בעודו בחיתוליו. לשם כך יש להחזיר את הדיון למישור הלאומי, שממנו בורח מובשוביץ למחוזות אוניברסליים כביכול. יש לעמוד מול מובשוביצים ולהכריז בצורה נחרצת וחד־משמעית, כי המערכה המוסרית והאזרחית נגד מפעל הכיבוש וההתנחלות אינה עוד מחלוקת בין אמונות ודעות שונות בחברה פלורליסטית מדומיינת, אלא היא בראש ובראשונה מאבק לאומי חסר פשרות על דמותם ועתידם של העם היהודי ומדינת ישראל.

מעברו האחד של המתרס ניצבים מי שרואים בעיני רוחם את עתידו של עם ישראל כעם שליט המשעבד עם אחר — רואים ואינם נרתעים. מן העבר השני עומדים אלה שרואים בדיכוי האזרחי ובשעבוד הלאומי של הפלסטינים אות קלון לעם היהודי, רמיסת עברו כעם נרדף ומדוכא, וחשוב מכל — סכנה ממשית להמשך קיומו בעתיד.

אכן, לעם המשפיל ומשעבד עם אחר, הבוזז את רכושו וגוזל את אדמותיו, אין עתיד במשפחת העמים. אולם דווקא משום כך, ולמרות הייאוש העמוק שבו נתון מחנה השלום והשוויון בשנה ה–53 לכיבוש, הרי בטווח הארוך לחסידי מפעל הכיבוש וההתנחלות אין סיכוי של ממש לגבור על מתנגדיו. אחרי ככלות הכל, העם היהודי הוא עם חפץ חיים ולכן, במוקדם או במאוחר, יצר הקיום הלאומי שלו יפקח את עיניו ויורה לו להתנער מדרך האבדון של הכיבוש. בינתיים, כדי שזה יקרה במוקדם ולא במאוחר, אין ללכת שולל אחרי הפסאודו־אוניברסליזם המובשוביצי, ואין לטשטש את האופי הלאומי־הקיומי של המאבק נגד הכיבוש.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ