רוית הכט
רוית הכט

טורי הגינוי על שר המשפטים, אמיר אוחנה, יורדים על הארץ כמו סוכריות מהשמים. אוחנה — שאכן עשה דבר נקלה כשחשף מעל בימת הכנסת פרטים מביכים על עד מדינה, ועוד קודם לכן ביצע מעשה חמור אף יותר, כשגינה את הכפופים לו בפרקליטות בפומבי — מוצג בהם כאיזה פודל חנפני חסר חוליות, המלקק את סוליות אדונו. שוב ושוב עולבים בו, שהוא חדל אישים חסר כל יכולת, זולת חנפנות לראש הממשלה.

אוחנה אמנם מקורב לבנימין נתניהו, ויחסיו עם בנו יאיר, למרבה הצער דמות חשובה בימים אלו במדינת ישראל, השפיעו כנראה על מינויו המפתיע. הוא גם נמנה עם כת קנאי נתניהו, המשתתפים בפולחן מנהיגותי מדכא ומביך לפרקים. אבל הצגתו ככלי נבוב, בובת גרב דקה, היא עוד מאותו עיוורון שבו לוקים מחנה השמאל ופרשניו כלפי הליכוד, בוחריו ונציגיו, ואולי אף יותר מזה: ניסיון למחוק באגרסיביות את מי שדווקא כן יש בהם תוכן.

במסגרת ראיונות שערכתי עם ח"כים חדשים מהליכוד בכנסת ה–20 בספטמבר 2017, פגשתי גם את אוחנה, אז ח"כ צעיר שרץ בין אולפני ערוצים נידחים לראיונות בתחנות רדיו אזוטריות. התרשמתי כי הוא לאומן אנטי־ערבי (הוא אמר לי כי בניגוד לאלאור אזריה, לא היה מחכה 11 דקות אלא יורה ישר בראשו של המחבל), שהוא קצת פומפוזי וניחן בפאתוס ובמניירות מעושות, וגם שיש לו פתיל די קצר, כי כשהתווכחתי אתו פניו התרוקנו מהר מחיוך הפוליטיקאי שלו והתמלאו בכעס. גם חיבתו המוזרה לאקדחים — אוחנה הקים בכנסת שדולה לעידוד אחזקת נשק בציבור — עוררה בי מחשבות מסוימות. עם זאת, לא יכולתי, וגם לא רציתי, להתעלם מהאינטליגנציה, החדות והידענות שלו.

באותה תקופה, איש מחברי מרכז הליכוד שעמם דיברתי לא ציין את אוחנה כדמות בולטת. רבים הימרו שלא ייבחר כלל למקום ריאלי בפריימריז הבאים. אבל אוחנה, הומו מוצהר, הצליח לכבוש את הליכוד, מפלגה שמרנית בעלת אהדה וחיבור לדת, ובפריימריז האחרונים שנערכו שם הוא הגיע למקום ה–20, הישג טוב מזה שהשיגו אנשים כמו דוד ביטן.

התנגדותו למוסדות שלטון החוק, כך התרשמתי, לא נולדה עם תיקי נתניהו. אוחנה, לדוגמה, קידם בהתלהבות בכנסת ה–20 את חוק היועמ"שים, שבא לתת בידי השר הממונה כוח למנות יועץ משפטי כלבבו. זהו חוק בעייתי, שהיה הורס את הביקורת המשפטית על שרים ומתיר להם את הרסן, אבל הוא חלק מתפישת עולם שמאפיינת את הימין כבר שנים.

בניגוד ללהט"בים רבים שגדלו בבתים ימניים ועקרו לשמאל בגלל חוויית המיעוט, אוחנה העדיף לתת משקל רב יותר לזהות המזרחית והימנית שלו, ועל כן דבק בליכוד, שאיגד קואליציות אנטי־להט"ביות. הקהילה הלהט"בית לא סלחה לו על כך. בקהילה קוראים ללהט"בים ימנים "נשים מוכות", ומייחסים להם שנאה עצמית. אני סבורה שיש מקום לקצת פחות בהלה ושיפוטיות כשבאים לאפיין אדם בעל דעות שונות משלכם.

למרות הניסיונות לעשות לו דה־לגיטימציה, אוחנה אינו מירי רגב ולא דוד אמסלם. מי ששם אותו בסל אחד אתם, ועם דמויות נוספות שהותירו חותם אינטלקטואלי בדפי תנועת החרות — כמו נאוה בוקר או איוב קרא — משחזר את שיח ההתנשאות, אמצעי האלימות הראשי של השמאל.

ולאלו שאינם מבחינים בין "המרוקאים השונים של הליכוד" ומתייחסים אליהם כאל קובץ שודדים חצופים שהכחידו את ישראל היפה והנכונה שלהם, לא נותר אלא לאחל עוד שנות בנימין נתניהו רבות, על כל העונג שהוא מסב להם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ