נוביק וסגל, משכתבי המציאות

ש"י אגמון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מבצע ההתנתקות מרצועת עזה, 2005
מבצע ההתנתקות מרצועת עזה, 2005. העובדות עומדות לצד התוכניתצילום: REUTERS
ש"י אגמון

אתמול בערב, בזמן שהמוני ישראלים נמצאים במקלטים, מנסים להרגיע את הילדים או בודקים בפלאפון אם הגיע הזימון למילואים, שניים מבכירי העיתונאים בארץ מצאו לנכון לפרסם פוסטים שכל תכליתם תעמולה פוליטית. המסר של שניהם היה פשוט: כל מה שאתם חווים כרגע - האזעקות, הנפילות, הפאניקה הכללית - הכל בגלל אירוע אחד שקרה לפני 15 שנה.

"איך הגענו ממצב שבו ב-1992 המדינה הזדעזעה מפיגוע סכין שיצא מעזה לשוויון הנפש שבו מתקבל יום הקרב הזה?", שאל בפייסבוק עמית סגל, ומיהר להשיב לעצמו: ההתנתקות מרצועת עזה. עקיבא נוביק, הכתב הפוליטי של ערוץ 13, הגיע אף הוא למסקנה דומה: "האסון הגדול שנקרא עזה 2019 הוא במידה רבה תוצאה של האסון הגדול שנקרא ההתנתקות 2005".

סגל ונוביק מבינים היטב כי עתות משבר הן הזדמנות מצוינת להחדרה של מסרים פוליטיים. העניין הוא שלא משנה כמה פעמים יחזרו נציגי הימין המתנחלי בתקשורת על הסיסמאות השחוקות הללו, דבר לא יהפוך אותן ליותר מניצול ציני של החרדה הציבורית. נתחיל במספרים: ירי הטילים על ישראל מהרצועה החל למעשה ב-2001, ארבע שנים שלמות לפני שממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון נסוגה מעזה. בנוסף, בחמש השנים שקדמו לקיץ 2005 נהרגו לא פחות מ-162 ישראלים כתוצאה מטרור שמקורו ברצועה. זאת לעומת 140 ישראלים בעשר השנים שאחרי ההתנתקות - תקופה כפולה באורכה. במלים אחרות - שתי הטענות הרווחות של הימין, "יצאנו מעזה וקיבלנו טילים" ו"ההתנתקות הביאה ליותר הרוגים", משוללות כל יסוד עובדתי.

הפוסטים של סגל ונוביק הם מופת של זיכרון סלקטיבי. לא בכדי פותח נוביק את הטקסט שלו בתיאור פסטורלי משובב נפש של ימי גוש קטיף העליזים. "הפעם האחרונה שהייתי גוש קטיף הייתה בחופש הגדול של 2004", הוא כותב בנוסטלגיה. "נסענו כל הכיתה להתנדב בקטיף עגבניות בחממות של נצרים. באחד הלילות חזרתי בטרמפים מהופעה של ברי סחרוף באשקלון. בשתיים בלילה התנדנדתי שיכור בסנדלים באזור שממנו מפגיזים עכשיו את אותה אשקלון". אלא שרבים שהיו ברצועה באותה תקופה זוכרים מציאות אחרת לחלוטין. מזיכרונו של נוביק נשמטו, משום מה, שיירות הנגמ"שים שליוו ילדים מדי יום לבתי הספר, מטחי הפצמ"רים הכבדים שהפכו עניין שבשגרה, ופיגועי הירי המזעזעים שחיסלו משפחות שלמות על צירי תנועה מסוכנים.

עם כל הכבוד לזיכרונות הילדות של נוביק, בענייני ביטחון עדיף להקשיב לאנשי המערכת. ואכן, ב-30 השנים האחרונות שורר קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב ראשי מערכת הביטחון לפיו אין קשר בין היכולת ההגנתית של צה"ל לבין ההתנחלויות. לצה"ל ולשב"כ יש מסלולי פעולה רבים ומגוונים - אף אחד מהם לא תלוי במגורים של אזרחים ישראלים בלב שטח פלסטיני עוין. נוכחות של גני ילדים, בתים צמודי קרקע ובתי כנסת ברצועה אולי משרתת את תפיסת העולם המשיחית של סגל ונוביק, אבל אינה תורמת כהוא-זה לביטחון המדינה. צה"ל הוא מי ששומר עלינו, וההתנחלויות, מה לעשות, לא שומרות על צה"ל.

כדי להבין כמה מגוחכת הטענה שביטחון המדינה תלוי בהתנחלויות, מספיק לזכור שבזמן מלחמה הצבא מפנה אזרחים מאזורי לחימה כדי שיוכל לבצע את תפקידו ביעילות ולא מסיע אותם לשם כדי שישמרו עליו. דבריו של האלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר משה קפלינסקי ממחישים את הנקודה: "גם אם הרעיון שההתנחלויות תורמות לביטחון הלאומי החזיק מים בעבר, הרי שהיום רעיון זה חסר כל תוקף. הנוכחות האזרחית הפזורה ברחבי הגדה אינה תורמת להגנה, מכבידה על כוחות הביטחון, שואבת חלק ניכר ממשאבי מערכת הביטחון, מוסיפה אינספור נקודות חיכוך ומאריכה את קווי ההגנה".

אז אם הטיעונים של סגל ונוביק לא מבוססים על שום רציונל ביטחוני, מה בעצם עומד מאחוריהם? כדי לענות על השאלה הזו, צריך פשוט לקרוא את מה שהם כותבים. "המוטיבציה של 'הנוער הכתום' לא נולדה מנימוק ביטחוני", מתוודה נוביק. "מה שהניע אותנו במאבק לעצירת הפינוי היה קודם כל אהבה לארץ ולאדמה, תחושה מאוד רגשית שזו הארץ שלנו ואסור לוותר עליה. רק כשהבנו שהשפה הזאת לא עובדת, והאהבה שלנו לא מזיזה לאיש, הגיע הטיעון הביטחוני". זה בדיוק העניין - הפרשנות של סגל ונוביק אינה פרשנות ביטחונית אלא פוליטית ומשיחית. לא סתם משמיעים אותה שני עיתונאים המגיעים ממשפחות המשתייכות להנהגת המתנחלים, ולא אנשי צבא בדימוס בעלי ניסיון מבצעי ברצועה.

עמית סגל
עמית סגל. מצג שווא שחוטא למציאותצילום: מוטי מילרוד

אך מעבר להתעלמות מהעובדות ולשכתוב ההיסטוריה, המניפולציה הגדולה ביותר של השניים היא הבחירה שהם מציבים בפני אזרחי ישראל: או המשך המצב הקיים או השתלטות מחדש על השטח והתיישבות אזרחית בתוכו. זוהי דילמה שקרית, מכיוון שאם הממשלה הייתה מעוניינת לכבוש מחדש את הרצועה, היא הייתה יכולה לעשות זאת כבר מחר בבוקר בלי להחזיר אפילו התנחלות אחת לרצועה. הסיבה השניה, וכאן שוב נכנס לתמונה הזיכרון הסלקטיבי של צמד הפרשנים, היא מכיוון שיש אפשרות נוספת שדווקא הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל: הסדר מדיני.

סגל ונוביק הם אידאולוגים שמחויבים מעל לכל למפעל ההתנחלויות, וזו הסיבה שחשוב להם לבסס את ההתנתקות בתור הדוגמה האולטימטיבית, והיחידה, לנסיגה צבאית ואזרחית בתולדות המדינה. זהו מצג שווא שחוטא למציאות: הסכמי השלום שמדינת ישראל חתמה עם מצרים וירדן היו כרוכים אף הם בנסיגות טריטוריאליות, אלא שבניגוד להתנתקות, הם נעשו תוך הידברות עם הצד השני, תחת חסות בינלאומית ותוך שהם מגובים בשלל ערובות וביטחונות. לאורך השנים ההסכמים האלה הוכיחו את עצמם, והם נחשבים היום כמרכיב חיוני וחסר תחליף למעטפת הביטחון של המדינה. הם חסכו לישראל אלפים רבים של פצועים והרוגים, ואפשרו למדינה למקד מאמצים ותקציבים באיומים אחרים.

כשטילים מתעופפים לכולנו מעל הראש, יהיה תמיד מי שינס לנצל את המצב כדי לקדם את המשנה הפוליטית שלו, על חשבון העובדות והיכולת שלנו להתגבר על האתגרים הביטחוניים הניצבים בפנינו. לכן חשוב כל כך לפזר, דווקא עכשיו, את ערפל ההטעיות. גם אם ההתנתקות הייתה כישלון ביטחוני - טענה מפוקפקת כשלעצמה - אין זה אומר שיש להתנחלויות ערך ביטחוני או שכל נסיגה מובילה לאסון. ההפך הוא הנכון: ההיסטוריה של המדינה מלמדת שדווקא הסדר מדיני הוא הערובה החזקה ביותר לביטחון.

הכותב הוא עמית מחקר במכון מולד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ