טייס, עכשיו כשאתה יודע

דוד אנוך
דוד אנוך
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
המכתש שנוצר במקום שבו שכן בית משפחת א-סווארכה בדיר אל-בלח, לפני כשבועיים
המכתש שנוצר במקום שבו שכן בית משפחת א-סווארכה בדיר אל-בלח, לפני כשבועייםצילום: Khalil Hamra/אי־פי
דוד אנוך
דוד אנוך

אני יודע, זה לא מה שרצית שיקרה. זה לא מה שתיכננת שיקרה. אולי זה לא מה שחשבת שיקרה. זה בוודאי לא מה שחשבת שתעשה כשכל כך רצית להיות טייס קרב. התרחישים ההירואיים שעברו לך בראש לא היו הפצצה של צריף רעוע וחיסולם של תשעת בני משפחת א־סווארכה, הריגתם של ילדים חפים מכל פשע, טהורים וזכים כילדי שלי, אולי כילדיך שלך. זו לא היתה התוכנית.

ולא שלא היו סימני אזהרה. זה שנים ארוכות עיקר משימותיו של הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון — הטוב ביותר בעולם, אומרים לנו לפעמים — אינן משימות הישרדות הירואיות אלא משימות כיבוש נלעגות. הפצצה — גם מהאוויר, על ידי מיטב בחורינו, בצבא המוסרי בעולם — בפצצות אדירות בתוך ריכוזי אוכלוסין הפכה לעניין שבשגרה, לפחות בעזה.

מי שעדיין חדור במוטיווציה עזה להיות טייס קרב, גם לנוכח כל אלה, חדור במוטיווציה חשודה, או אולי חדור יותר בהורמונים מאשר במוטיווציה. בכל זאת, אני מאמין לך — לא זאת היתה התוכנית. אתה לא כזה. או לפחות לא חשבת שאתה כזה.

טעויות קורות, זה נכון. וטעויות בנשק יהיו טרגיות במיוחד. אתה גם לא ידעת — אמרו לך שזו מטרה. מתחם של הג'יהאד האיסלאמי, אולי. מטרת איכות? קצת קשה להאמין. שוב מדובר בשימוש במונחים הירואיים, שייתכן שיש להם מקום — מקום מכוער, לא נעים, רחוק מאוד מאידיאלי, אבל אולי בלתי נמנע — בשדה קרב אמיתי, שבו מתנהלים קרבות שריון בשריון או קרבות אוויר עקובים מדם ומאש בהיסטוריה העתיקה של הצבא שאתה משרת בו; מדובר במונחים שייבואם לתוך מציאות של הפצצה מהאוויר, נגד אויב שאין לו חיל אוויר או כוחות נ"מ, הוא ניסיון מגוחך לשמר את הרלוונטיות ההורמונלית של השירות הצבאי גם בזירת כיבוש ודיכוי. אבל בכל זאת, מטרה, כך אמרו לך. ואתה האמנת. וצייתת. הרי אי אפשר לנהל צבא בלי לציית.

נכון, טעויות יקרו ותמיד יהיו פערי מידע בין הדרג המבצע לכל דרג מעליו. אבל דווקא משום כך ציות — כל ציות — הוא אקט מדהים של הבעת אמון. כשאתה מציית ומטיל מוות אדיר לאזור שאינו שקוף בשבילך אתה מביע אמון מטורף במערכת — במפקדיך, באנשי המודיעין, ביועצים המשפטיים. אתה אומר להם, בעצם: אני אינני כזה. אני אינני טרוריסט. ואני בידיכם — אני סומך עליכם שלא תהפכו אותי לטרוריסט.

אבל אתה הרי יודע שזה לא נכון. אולי לא ידעת. אם לא ידעת, התרשלת בבוחן המציאות שלך גם לפני התקרית האחרונה, אבל בכל זאת, אולי לא ידעת — שאי אפשר לסמוך עליהם. אבל עכשיו אתה יודע. כי עכשיו מתברר, למשל, שבצה"ל אמנם יש ליווי של יועצים משפטיים (בהזדמנות אולי נדבר על תום לבם של אלה) ואישור קפדני יחסית, אבל רק בשלב אישור המטרה המקורי, שאולי היה חודשים לפני שאתה נקראת להפציץ את היעד, ללא חובת עדכון כלשהי (באיזה הקשר אחר היה שולח אותך מפקד למשימה על סמך נתוני מודיעין שנאספו לפני כמה חודשים? ואילו היה לך מפקד שעושה זאת, האם היית ממשיך לתת בו את אמונך?) ומפקד פיקוד הדרום אומר: "דברים כאלה יכולים לקרות. לא הופתענו מזה, מצד שני זו לא התוצאה שרצינו".

הוא לא הופתע. אתה הופתעת? זאת ועוד, מפקד פיקוד הדרום — אחד מבכירי המפקדים שבהם אתה נותן אמון בלתי מסויג כשאתה בוחר להטיל פצצה — מייעץ לתושבי עזה: "אם אתה יודע שאתה חי סמוך לתשתית טרור, עזוב את המקום בתחילת סבב הסלמה", שהרי תושבי עזה נהנים מאופציות רבות, ומעושר במשאבים ובאפשרויות, ואין קל מלשעות לעצתו של המפקד המהולל (שחושב שאי ההיענות לעצתו מצדיקה את מותם של ילדים רכים וטהורים, ושסמוך ובטוח שאתה תמשיך לתת בו את אמונך גם עם הגעת הפקודה הבאה).

ועוד לא התחלנו לדבר על גורמים ביטחוניים אחרים שמזכירים "דרישה מבצעית לגבות מחיר בנפש".

אז לא ידעת, נאמר. נתת אמון. אבל עכשיו אתה יודע. אנשים אמיצים בלשכות מרופדות חשבו שלא יהיה זה נורא אם הילדים האלה ימותו. אולי זו אפילו היתה דרישה מבצעית. והם חשבו שלא יהיה זה נורא אם הידיים שישפכו את הדם יהיו ידיך שלך. או אולי ידי חבריך, בפעם הבאה. ואתה — זו בכלל לא היתה התוכנית שלך. אבל זה מה שעשית. זה מה שאתה וחבריך נקראים לעשות עכשיו, תיקראו לעשות שוב במהרה. אתה כבר יודע. עדיין תציית?

אם כן, לפחות תשים בכך סוף לצביעות. זה כבר כן אתה.

הכותב הוא פרופסור למשפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ