המורה לאזרחות מבין ומיישם

יובל מנדלסון
יובל מנדלסון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ברוכין. המסר נקלט: התרחקו מהעיסוק בפרשה כמו מאש, וָלא יהיה סופכם דומה לזה שלו
ברוכין. המסר נקלט: התרחקו מהעיסוק בפרשה כמו מאש, וָלא יהיה סופכם דומה לזה שלוצילום: אמיל סלמן
יובל מנדלסון
יובל מנדלסון

לפני כמה שבועות פנה אלי רכז מקצוע האזרחות בבית הספר שאני מלמד בו, לאחר שנקלע לשיחה בענייני במסדרונות ההנהלה. מורים או תלמידים או הורים (הוא לא פירט, ואולי כל התשובות נכונות) מתלוננים ואומרים שאני כל הזמן מדבר על "ביבי" בשיעורים. התנערתי מהדברים. ראשית, בשבועות האחרונים עסקתי רבות דווקא בשר החינוך רפי פרץ, באמירותיו הפוגעניות כלפי קהילת הלהט"ב ובהסכם שחתם (ואחר כך הפר) עם איתמר בן־גביר, תלמידו של כהנא וממשיך דרכו. שנית, ביבי הוא כינוי חיבה. אני חשוד בדברים רבים, אבל לא בחיבה לָאיש. אצלי בכיתה הוא תמיד ראש הממשלה נתניהו, ובשנה האחרונה ראש ממשלת המעבר נתניהו.

ואיך אפשר בכלל ללמד אזרחות בלי לדון באיש? איך אפשר ללמד את עקרון שלטון החוק ולהתעלם מראש ממשלה, ששלושה כתבי אישום תלויים ועומדים כנגדו בעבירות של שחיתות ואף של שוחד? איך מלמדים את עקרון הגבלת השלטון בלי להזכיר את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ובלי לציין את החלטת מנדלבליט בעניין נתניהו? איך ניגשים לשיעור על גבולות חופש הביטוי בלי להידרש ליו"ר האופוזיציה נתניהו, שעמד על המרפסת בכיכר ציון ולפני הארון ברעננה, ולראות במעשיו ביטויים מובהקים של הסתה?

מדור הזירה

הרי האתגר שעומד לפני מורי האזרחות הוא להנכיח את המושגים ואת ההגדרות מספר הלימוד במציאות חיינו הנפיצה והמדממת, הסוערת והבוערת, בהיותנו אזרחי המדינה הזאת. את זה ניסה לעשות ד"ר מאיר ברוכין, המורה לאזרחות שבעת האחרונה עלה לכותרות בשל דעות שהביע בכיתה ופוסטים שפירסם בחשבון הפייסבוק שלו. אם לומדים מהתגובות הרבות שבאו מתלמידיו אחרי שפוטר, נדמה לי שהוא הצליח במשימתו. כך למשל: "מאיר, המורה שלי לאזרחות, שכמעט בכלום אני לא מסכימה אתו... לימד אותנו כמה חשוב לעמוד מאחורי הערכים שלך". גם המלים הבהירות והנוגעות הללו לא יכלו לשנות את רוע הגזרה, וברוכין פוטר לאלתר. תוריד הילוך, נאמר לי בחיוך בסוף השיחה, תוריד פרופיל. שבתי מהורהר לכיתה והרגשתי כמי שקיצצו את כנפיו.

השתרשה כאן קונוונציה מסוכנת ומדאיגה: ישמור המורה על אחוריו פן יבעטו בהם כבכדור פוטבול עם שריקת הפתיחה. בתי הספר אינם מפרסמים כללים ברורים של עשה, ובעיקר של אל תעשה. ישראל היא עדיין דמוקרטיה, ועל כן (עדיין) לא אוסרים על מורים להשמיע דעות בכיתה או לעסוק בעניינים שבמחלוקת. אבל גם לא באמת צריכים. מספיקה הרמיזה, הקריצה, הסטת המבט.

יום לאחר פיטורי ברוכין איש לא פצה פה בעניין: לא בחדר המורים, לא בישיבת המחנכים ולא בקבוצות הוואטסאפ השונות. גם בתקשורת גוועה הסערה עוד בטרם פרצה. המסר נקלט. התרחקו מהעיסוק בפרשה כמו מאש, וָלא יהיה סופכם דומה לזה של ברוכין. הצנזור היעיל ביותר של המורה לאזרחות הוא המורה עצמו. בבתי הספר חילחלה כאן הסכמה שבשתיקה: אם לא תחפש צרות, לא תמצא אותן. המורה לאזרחות מבין ומיישם. הכתבה שפורסמה בעיתון זה, "מורי האזרחות חוששים להביע דעותיהם", איננה אמורה להפתיע איש, גם אם הכותרת מעוררת פלצות.

הגיע הזמן לנתץ את המיתוס, שלפיו על המורה להימנע מהבעת דעות בכיתה ומחוצה לה. חוזר מנכ"ל כותב מפורשות: "המורה רשאי להביע את דעתו ולהעדיף השקפה מסוימת אך... לא יכפה את עמדותיו על התלמידים". וכתוב עוד: "מותר למורה לבקר את עמדות הממשלה, הכנסת וחוקים שונים". אכן כך, המורה לאזרחות אינו יכול להשאיר את השקפת עולמו מחוץ לדלת. אם יעשה זאת, יחטא לתפקידו ולתלמידיו. והרי בהעדר דוגמה אישית כיצד ייתכן חינוך למחשבה עצמאית, להטלת ספק ולהשמעת ביקורת?

מי שעבר על הכתוב בחוזר המנכ"ל אינו ברוכין — אלא אותם פקידים בעירייה, מתקרנפים ופחדנים, שבמקום לגבות את המורים החשופים בצריח מול קומץ תלמידים נבערים והוריהם, בחרו לשתף פעולה עם אותו קומץ, ונתנו את חלקם במבצע הטיהור. במרכז פיטוריו של ברוכין עמד מכתב תלונה, ששלחה להנהלת בית הספר אמו של אחד התלמידים. דבריה מייצגים נאמנה את הצייטגייסט השגור כאן: על המורה לאזרחות לשיר שירי הלל למולדת ולקשור לה כתרים. אחרי הכל, יש לנו ארץ נהדרת. מקסים כאן בבית הספר התיכון ע"ש קים ג'ונג און.

לפני חמש שנים פוטר אדם ורטה בנסיבות דומות. כשפגשתי אותו במקרה בבית קפה בטבעון, הייתי אז פרח הוראה עדין. ניגשתי אליו ולחצתי את ידו. אמרתי לו שאני מקווה להיות מורה טוב והגון כמותו. הוא הינהן במבוכה. ככל שהימים נוקפים, המשימה הזאת נעשית קשה ומכבידה.

הכותב הוא מוסיקאי ומורה לאזרחות

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ