אני ציוני, והפעם אצביע לרשימה המשותפת

יונתן דקל - צרובה
יונתן דקל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנשי הרשימה המשותפת
הרשימה המשותפתצילום: אוהד צויגנברג
יונתן דקל - צרובה
יונתן דקל

אחת הקלישאות הקולנועיות האהובות עלי בפתיחת סרט היא אדם שנמצא במצב הזוי - שוחה בבריכת שמפניה עם אהבת חייו, אולי קשור במרתף עינויים - ואז המוזיקה נעצרת בשריטת תקליט, הפריים קופא ועולה קריינות: "כן, זה אני. אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגעתי למצב הזה. ובכן...". קיו מוזיקה קצבית, וחוזרים לפלאשבק שמסביר הכל.

סיטואציה כזו קרתה לי לפני שבוע, עת נכנסתי לפגישה ספונטנית במטה הרשימה המשותפת ואמרתי להם בקול רועד: "שמעו. אני בדרך ליום מילואים ממש עכשיו, אבל שתדעו שאני לראשונה שוקל להצביע לכם, ולדעתי אני לא לבד. אז קבלו מחשבה לסרטון".

מדור הזירה

הם היו חמודים. רובם צעירים ממני בעשור, לא רגילים שפורצים למשרדיהם, לפחות לא כדי להציע להם רעיונות. הם הקשיבו לי מגמגם תסריט קצר, תוך כדי שאני עוצר כל כמה רגעים ודואג לציין ש"תראו, אני בכלל ציוני, חלק מהח"כים שלכם אומרים דברים מחרידים, עשינו טעויות אבל הייתה שואה למען השם!". כמו קריקטורה של גבר נשוי שדואג לספר לסטוץ כמה הוא אוהב את אשתו.

שבוע לאחר מכן הסרטון יצא, ולא רציתי לפרסם אותו בשמי. להיות מאחורי הקלעים הרגיש לי כמו צעד מספק בשלב הזה. אם זה יעזור למטרה אז מה טוב, אבל להיות בפרונט? זה כבר די הפחיד אותי.

רק 24 שעות לאחר מכן אזרתי אומץ, ולא רק בגלל הלייקים והשיתופים. הפסקתי לפחד כשהתחילו להגיע אלי הודעות מחברים, כולל הקבוצה ממנה הכי חששתי - החברים היהודים, אוהבי ישראל, שחלקם ימשיכו לעשות איתי מילואים (כל עוד ימשיכו לקרוא לנו). הודעות בלשון "זה משהו שאני חושב עליו הרבה זמן אבל תכל'ס לא העזתי להגיד", "גרמת לי לחשוב", "בעקבות הסרטון אני פעם ראשונה מנהל על זה שיחה רצינית עם הסביבה שלי" וכו'.

אז אם זה המצב וזה יעזור להביא קולות, אני אוזר אומץ ומשתף גם פה. מקווה שזו דילמה שנוגעת לעוד רבים. אני מרגיש שהמצב תקוע, ובאופן אישי נמאס לי להתנצל שהניסוי הציוני עדיין מרגש אותי עד דמעות אך במקביל השותפות הערבית-יהודית היא התקווה היחידה עבורו. נמאס לי להתעלם מכך שהרבה זמן אני לא מוצא בית פוליטי בנציגים המתמרכזים של היום, מה שרצף הבחירות הבהיר לי זאת בהילוך מהיר. לי היה דרוש שינוי, והפעם, בפעם הראשונה, הוא יתבטא בקלפי.

אז כשאתם מכניסים את הפתק למעטפה והיד רועדת, תעצרו רגע, ומלמלו לעצמכם וגם להיסטוריה שצופה בכם: "כן, זה אני. אתם בטח שואלים איך הגעתי למצב הזה. ובכן..."

הכותב הוא קולנוען, תושב נווה שלום/ וואחת אל סלאם, יוצר הסרטון "פעם ראשונה"

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ