החבירה לבל"ד - רגע עצוב לשמאל הציוני

רויטל עמירן - צרובה
רויטל עמירן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ ויאיר לפיד בליל הבחירות
משה יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ ויאיר לפיד בליל הבחירות. בין רוחה של בל"ד לשמאל הציוני אין שום קשרצילום: דניאל בר און
רויטל עמירן - צרובה
רויטל עמירן

הרגע הזה, שבו חברי הקוקפיט של כחול לבן מוכנים להיפגש עם נציגי בל"ד, במטרה לבחון אפשרות להקמת ממשלה רק כדי להיפטר מבנימין נתניהו, הוא רגע עצוב לפוליטיקה הישראלית, לחברה ולשמאל הציוני. בהיותה מייצגת את המיעוט הערבי, האינסטינקט הבסיסי והצודק של השמאל הוא להגן על הלגיטימציה של הרשימה המשותפת, במיוחד לאור ההסתה הבזויה ההולכת וגוברת מצד הימין נגד הציבור הערבי ונציגיו. אבל בל"ד היא לא רק מפלגה ערבית. היא גם מפלגה השוללת את זכות היהודים להגדרה לאומית, אשר אחד מנציגיה בעבר — עזמי בשארה — נמלט לקטאר לאחר שנחשד בריגול לטובת חיזבאללה, ואחר — באסל גטאס — הבריח טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים ונידון למאסר. זאת ועוד, באוגוסט 2019 החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע כנגד נציגה אחרת של המפלגה, חנין זועבי (שפרשה בינתיים), וכנגד מפלגת בל"ד בחשד לעבירות זיוף ומרמה במערכת הבחירות של 2013.

בין רוחה של בל"ד, שכלל לא בטוח שראשיה מבדילים בין ציוני מימין או משמאל, לבין האג'נדה של השמאל הציוני — הדוגל, בין השאר, בניקיון כפיים, שוויון זכויות לערבים וברעיון המדינה היהודית והדמוקרטית לצד מדינה פלסטינית — אין שום קשר. השתיקה שגזרו על עצמם נציגי מפלגת העבודה עמיר פרץ ואיציק שמולי נוכח שיתוף הפעולה של כחול לבן עם הברית הלאומית הדמוקרטית, מעוררת לכל הפחות תמיהה. ההסבר היחיד הוא כמובן השנאה העזה לביבי, שבאחת עשרה שנות שלטונו הרוויח אותה ביושר. הוא לא בחל בשום אמצעי כדי לשמר את שלטונו, הסית נגד השמאל והערבים, קרא תיגר על שומרי הסף, בחש בתקשורת, ומתח את מה שמתיר לו שלטון החוק עד הקצה.

מדור הזירה

אך השנאה מעוורת גם את עיני החכמים והצודקים ביותר. למרות מעשיו, לנתניהו יש 58 מנדטים כגוש שלא ניתן לפירוק. ההתעלמות ממצביעיו הרבים רק מחריפה את השסע בעם. זאת ועוד, לאור התנגדותם של צבי האוזר, יועז הנדל וחילי טרופר, פרישתה הדרמטית של אורלי לוי אבקסיס, והאי-וודאות לגבי עמדותיהם של גבי אשכנזי ואביגדור ליברמן, ממשלת מיעוט בראשות בני גנץ, גם בתמיכת בל"ד, היא תסריט שסיכויו הולכים וקמלים. האופציות היותר ריאליות שנמצאות על השולחן הן אחדות או בחירות. נוכח זאת, דבקותו הבלעדית של השמאל הציוני באופציית ממשלת המיעוט גורמת לו לאבד נקודות קריטיות בציבור שעייף מהמערכת הפוליטית, מתקשה לעכל את האנטי ציונות המופגת של בל"ד ובעיקר מבקש יציבות. 

שראל, כמו שאר מדינות העולם, נמצאת בעיצומו של משבר הקורונה. עשרות אלפים נכנסים לבידוד, ענפים שלמים עוברים טלטלה, פיטורי עובדים הולכים וגוברים, קיימת סכנה ממשית להתמוטטותם של עסקים קטנים והשמים הולכים ונסגרים. איש לא יודע כיצד ומתי יצליח המשק להיחלץ מסכנת המיתון האורבת לו. התנהלותה הכושלת של מפלגת הקוקפיט מול הרשימה המשותפת, עוד בטרם וידאה כי שורותיה מצופפות דיין, מעלה לכל הפחות שאלה על יכולת הניהול של הרביעייה.

השמאל הציוני צריך לסתום את האף, להיכנס לממשלת אחדות מבלי להחרים את נתניהו, ובתוך כך למנוע את המשך הידרדרות שלטון החוק, לוודא את שימור אופציית פתרון שתי המדינות, כמו גם החייאת מדינת הרווחה הישראלית. הסיכוי של שמאל כזה לבנות את עצמו ואת מעמדו בתוך הממשלה יהיה גדול יותר, בוודאי ביחס לדרך ללא מוצא שהוא צועד בה כעת, יד ביד עם ליברמן, "הלוחם בשחיתות" ושונא הערבים, ועם בל"ד הקיצונית. זוהי דרך שבסופה כחול לבן תתפרק, והשמאל יישאר לאסוף את רסיסי מה שנותר מהאידיאולוגיה שבחסותה הוקמה המדינה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ