בני גנץ: מנהיג נולד
היום נולד מנהיג למדינת ישראל. בעשורים האחרונים כל ראשי הממשלה היו קודם כל ראשי שבטים. הם באו מהשבט האשכנזי, מישראל השניה, מהשטעטל ומהמלח'. הם כרתו בריתות פוליטיות לצורך השעה או לצורך העניין, אבל בסופו של יום הם באו מהשבט וחזרו אל השבט. במרוצת הזמן קווי השבר החברתיים והפוליטיים נעשו מובהקים יותר ויותר. הימין התיימר להחזיק ביהדות, במסורת, ובארץ ישראל השלמה, ולשמאל היו שייכים החילוניות, בית המשפט והדמוקרטיה. חושך מול אור (כל אחד לפי טעמו).
שלוש מערכות בחירות לימדו אותנו שבמלחמת השבטים הזו אי אפשר לנצח. מוסדות רבים נשחקו, המדינה היתה בהקפאה ועדיין דבר לא זז. החרפות, הגידופים והשנאות רק גברו. ואז הגיעה הקורונה והעמידה אותנו מול אתגר שאף פעם לא התנסינו בו. מישהו היה צריך להעז, להושיט יד למרות האיבה, התיעוב, השנאה ולמרות הבטחות הבחירות.
להיות מנהיג פירושו לצאת מנקודה מסוימת ולהגיע לנקודה אחרת. בגין לא חלם לפנות את סיני, רבין לא תכנן ללחוץ יד לערפאת, אבל הם הבינו שטובת המדינה מחייבת אותם ללכת נגד הרוח שעל גביה הם נישאו. כשההיסטוריה דרשה זאת הם הבינו שברגע הזה הם כבר לא ראשי מפלגה אלא מנהיגי המדינה כולה. בני גנץ הבין את זה. הוא התכחש לכל הבטחות הבחירות שלו כדי להקים ממשלה.
- החלום של גנץ סוף סוף התגשם. החלום של מצביעיו יחכה ליום אחר
- נתניהו צוחק אחרון: גנץ הפך מאלטרנטיבה שלטונית לסגן של ארדואן
הוא ניסה להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת מתוך אמונה אמיתית בשוויון של אזרחי ישראל הערבים, אבל המהלך הזה לא צלח. הוא ניסה לקדם ממשלה עם ימינה והחרדים אבל הנאמנות למנהיג השבט חסמה את הדרך הזו. הוא התחייב לא לשבת עם נאשם בפלילים והוא יפר גם הבטחה זו. הבטחה אחת הוא לא הפר: ישראל לפני הכל. לא השבט, לא המפלגה וגם לא התנועה, מדינת ישראל היא הסיפור. והמדינה הזו שנמצאת במשבר שטרם חוותה כמותו, כאשר האנושות כולה מחשבת את דרכה מחדש, המדינה הזו צריכה קודם כל ממשלה. בשעה שכל ראשי המפלגות המשיכו לשמור אמונים ל'בייס', גנץ ויתר על השבט למען המדינה. לשם כך הוא נבחר. לשם כך בחרתי בו.