היו שלום חברים! מת מהלך נפרד מהעולם
للمقالة بالعربية: الوداع يا رفاقي! حيّ ميّت يودع العالم
על פי הסטטיסטיקה היבשושית, כל עוד משרד הבריאות, מכון אבו כביר ומשטרת ישראל לא הנפיקו תעודת פטירה, אני, רשמית, עודני חי. אז איך, לעזאזל, הסתלקתי מאז פרוץ הקורונה מן היקום הזה? כי קשיש אנוכי ועל פי כל הקביעות של מומחי הרפואה למיניהם, לרבות המראיינות והמראיינים ברשתות השונות, נמנה אני על 11 אחוזי הקשישים מקרב אוכלוסיית ישראל שכבר נחו על משכבם לשלום .
מסתבר שיש מתים שעודם נושמים ומפרפרים גם ללא מכונות הנשמה, ספונים בבתיהם, דירותיהם, חדריהם, בבתי אבות, בבניינים לגיל הזהב וממתינים לקבורתם ללא טקסי הפרדות דתיים כמקובל וללא הלוויות כנהוג בעולם המונותאיסטי שאליו אנחנו שייכים.
אנחנו הקשישים נכלאנו בין ארבעה קירות, בודדים, מבודדים, גלמודים ומפוחדים מבלי שניפרד פיזית מיקירינו. אמנם, מדי פעם, שרים למעננו ילדינו ונכדינו תוך כדי שאנו משקיפים עליהם ממרפסותינו נרגשים. מה יעשו, אגב, הקשישים שאין מרפסת בחזקתם במצב שכזה? אנו הקשישים, מכורבלים על ספותינו, צופים בטלוויזיה, לרוב בשידורים חיים ובמשדרים מיוחדים, צופים בפניהם חמורי הסבר של רופאים ומומחים וחבר מרעיהם ומאזינים לדבריהם אודות הקץ של עולם הקשישים ואודות העולם האפוקליפטי - בעיקר של הקשישים. כלום מדמיינים אתם לעצמכם קשיש נורמטיבי המתגורר באופקים, בסביון, אום אל פחם או בסח'נין שנותר אדיש כאשר טקסי הרקוויאם שלו משודרים בשידור ישיר? הקשישים החיים האלה הם זה מכבר מתים הלכה למעשה. הם כמובן במותם מבולבלים, ממששים את עצמם ואת סביבתם, משפשפים את עיניהם ומשתאים/משתגעים, הכיצד?!
- "שבועיים אחר כך האזור התפוצץ מחולים ומתים": הערב שהמיט על אירופה את אסון הקורונה
- הגרף החשוב מכל: תחזית התמותה מקורונה צנחה מעשרות אלפים לפחות מ-1,000
המוות האיטי הזה הוא, למעשה, כרוניקה ידועה מראש. שהרי, תחילה הצטווינו שלא ללחוץ ידיים. ברגע שנגזר עלינו להותיר את ידינו - הפעילות ביותר באברינו - בכיסינו. או אז נגדעה מאיתנו האפשרות להרגיש כשאר האדם. לחיצת ידיים מסמלת קרבה, פיוס אהבה ושלום ואם לחיצת היד הגואלת נאסרת, משמע, נפל הפור: הקרבה הפיזית מתה. מיד אחר כך נמנענו מלחבק את יקירינו, שהרי שני מטרים ריחוק הוא הנוהל. לחיבוק, רבותי, יש משמעות מעבר לעניין הפיזי. הלבבות נפגשים, הרוח מתמזגת ופעימות הלב מצטלבות. בשבילנו, הקשישים, לחיצת יד, חיבוק וקרבה פיזית הם אדי הדלק האחרונים בחיינו.
אם אנחנו, עם מחלות הרקע שלנו, איננו לוחצים ידיים ואיננו מתקרבים ומתחבקים, ואנחנו אסירים וכלואים - מה נותר לנו? הסדר העולמי החדש ויתר עלינו. אנחנו, הקשישים, נמנעים גם מלהגיע מרצון לבתי החולים. כי אם הקשיש המוקצה מחמת מיאוס, כלומר - אני במקרה הזה, אגיע באמבולנס לבית החולים בנהריה הקרוב לבית מגורי ובו זמנית יגיע חולה צעיר ללא מחלות רקע באמבולנס אחר - הרופא הבכיר בחדר המיון לא יצטרך אפילו לשבת על המדוכה בשאלת מי משנינו צריך לחבר למכונת ההנשמה היחידה שפנויה. אז למה לי להתפנות? מוטב שאפרד מן העולם מבלי שאטריח את הצוות הרפואי שממילא ידיו עמוסות מעל ומעבר, ובכך גם אשמור על כבודי האבוד. עדיף למות גאה מאשר מושפל .
כאשר כבר נפרדנו והסתלקנו, למה לנו להעסיק אתכם בהעברת חמגשיות אלינו? גם אנחנו הרי מחויבים לערבות ההדדית, והואיל וכבר חיים-מתים אנו, עדיף להעביר את המזון ההולך ואוזל לחסרי פת הלחם, הנזקקים והמחטטים בפחי האשפה. כך נלך לעולמנו בתחושה טובה שעשינו מעשה לחברה הישראלית וגם נהווה מודל לחיקוי לדורות הבאים .
התאידותנו מהעולם הזה נעשית, לכאורה, באלגנטיות אך אליה וקוץ בה. האלגנטיות הזו כרוכה במשיכת זמן מעצבנת והואיל ואנוכי בא מעולם שבו משיכת זמן הפכה לאמנות נתעבת, אנא גאלו אותנו מייסורינו, אנחנו כבר יותר מדי זמן סופניים. אנחנו עול ונטל על הכלכלה, על החברה, ובואו נהיה כנים והוגנים, אין בנו צורך. הקורונה אילצה אותנו להודות על האמת המרה, מוטב למות כל עוד שאת הנכד לא רואים ואת הילדים לא פוגשים. מהעולם נפרדנו וכך הפכנו מצורעים. אנחנו זוללי תרופות, סיעודיים ולרוב חולים כרוניים. הפסיקו לספור לנו שנים, ההנאות נעלמו והייסורים הלכו ותפחו. היו שלום חברים !
للمقالة بالعربية: الوداع يا رفاقي! حيّ ميّت يودع العالم