בגלל שנתן במה לדעה שונה העורך מתפטר?

גדעון לוי
גדעון לוי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שלט ועליו תמונותיהם של ג'ורג' פלויד ושל איאד אלחלאק, בהפגנה נגד אלימות של שוטרים
הפגנה נגד אלימות שוטרים. עיתונים חייבים לפרסם גם את הדעות שהם מתנגדים להןצילום: תומר אפלבאום
גדעון לוי
גדעון לוי

הסנאטור הרפובליקאי טום קוטון כתב מאמר דעה בעל סממנים פשיסטיים, ו"ניו יורק טיימס" פירסם. עורך עמודי הדעות בעיתון, ג'יימס בנט, נאלץ להתפטר בגלל פרסום המאמר, שכנראה גם לא נערך כהלכה. "דיילי ביסט" חשף, שהמאמר בכלל הוזמן מקוטון.

קוטון קרא להכניס את הצבא לערי ארצות הברית כדי להשיב את הסדר על כנו ולדכא בכוח את ההפגנות והמהומות. סערה פרצה בארה"ב בעקבות המאמר, והגיעה גם לישראל. מרבית הליברלים סברו, שהיה אסור לפרסם את המאמר; מרבית השמרנים סברו, שפיטורי העורך הם הוכחה להשתקת הימין.

לא לנו להשיא עצות לאחינו הבכור "ניו יורק טיימס", אבל טוב שהמאמר פורסם, חבל שהעורך התפוטר, ומי שסבור שהמאמר לא היה צריך להתפרסם איננו ליברל וגם לא בטוח בצדקת עמדותיו.

המאמר היה מוכרח להתפרסם. הוא מאמר מקומם, הקורא לפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות הפרט; בתרגום לגרמנית הוא היה נשמע מזעזע עוד יותר: Ordnung muss sein. סדר חייב להיות. אבל כשסנאטור אמריקאי חושב כך, חשוב מאוד שהציבור יידע זאת. כשחבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' לא רוצה שאשתו תשכב בחדר לידה ליד נשים ערביות, על הציבור לדעת זאת. אם היה כותב מאמר מנומק בעניין השקפתו, היה צריך לפרסמו, גם ב"הארץ", ואחר כך להשיב לו מנה אחת אפיים על גזענותו. זו נשמת אפה של עיתונות חופשית ושל עמודי דעות פתוחים ומעוררי ויכוח.

אלה עמודי דעות, לא עמודי דעה. עיתוני מקהלה אינם עיתונות. הם ביטאונים והם משעממים. בלאו הכי החלק המשפיע באמת בעיתונות הוא החדשות ולא הדעות. הסתה, שטיפת מוחות, הסתרה, הדחקה, הכחשה, הדרה, ליבוי יצרים, שיסוי, דה־הומניזציה ודמוניזציה וגם חשיפת האמת, הומניות, יושר ושמירה על ערכי החברה נמצאים כולם בין הידיעות הרבה יותר מאשר במאמרי הדעה.

בישראל, כמו בארה"ב, אין, למרבה התדהמה, הבדל רב בין ימין לשמאל כשזה מגיע לחוסר סובלנות ואף לדורסנות כלפי דעה החורגת מגבולות ההסכמה המקודשת בתוך המחנה. אולי הימין דורסני יותר, אך השמאל דוגמטי לא פחות. יומרת הליברליות שבפי המחנה הזה חלולה בהרבה משנדמה. יש לכך ראיות למכביר.

ימין ושמאל בישראל מזמן אסרו מלחמה יחדיו על כל דעה שאינה ציונית. בעיניהם היא איננה לגיטימית. זו דורסנות. הימין אינו סלחני לדעות השמאל, השמאל לא לדעות הימין, אף על פי שההבדלים ביניהם קטנים משנדמה, עד לא קיימים.

הבעיה מתחילה בסובלנות לדעות חריגות בתוך המחנה. הימין פתוח יותר לעמדות ימין קיצוניות משלו, והשמאל חסר כל סובלנות לדעות שמאל קיצוניות משלו. השמאל בורח מפני השמאל הרדיקלי כמפני אש, מתבייש בו, מנסה להתנער ממנו ולנתק כל קשר אתו. פתרון המדינה האחת? דגלי פלסטין בכיכר? ביקורת על מערכת המשפט המקודשת? נסו את השמאל הציוני. מקרה נתניהו הוא כמובן המדד העדכני לחוסר הסובלנות: נסו למלמל רבע מלה טובה על נתניהו בתוך הנגמ"ש של מחנה "רק לא ביבי". סוף העולם. ליברלים, ליברלים — אך לא עד כדי כך.

על פי אמת המידה הזאת, אסור היה לעיתון ליברלי לפרסם מאמר שמרני מקומם, שמא לא יהיה מחננו טהור. קוטון, אגב, קרא לייבא לארצו בדיוק את מה שישראל עושה זה שנים בשטחים הכבושים, ועדיין היא נחשבת משום מה לדמוקרטיה גם בארצו. גם כאן פנים שונות לסובלנות. בישראל וגם בארה"ב לגיטימי לתמוך בהמשך הכיבוש הישראלי, המבסס את קיומו על מה שקוטון הציע לאמריקאים: שימוש בצבא בערים כדי לדכא בברוטליות ובאלימות התנגדויות והתקוממויות צודקות מאין כמותן, במיניאפוליס ובג'נין.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ