נשים, תקימו סיעות משלכן ותיאבקו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירב כהן, השרה לשוויון חברתי וגמלאים מדברת בכנס בחירות, 2019
כהן. שאלה למה אין אישה בקבינט הקורונהצילום: תומר אפלבאום

הפעם בנימין נתניהו אמר אמת. כשהשרה מירב כהן שאלה אותו למה אין אפילו אשה אחת ב"קבינט הקורונה", הוא אמר לה שכרגע יש דברים יותר חשובים על סדר היום של מדינת ישראל. היא לא משעממת אותו; פשוט, זה לא הזמן לשנות. מה כהן ועמיתותיה בכנסת ובממשלה יכולות לעשות לנוכח אמירה כזאת? ההיסטוריה של נשים בכנסת מלמדת שיש תגובות יעילות. הנה כמה מהן.

לא לעצור באדום. בתחילת שנות ה–60 נשים בכירות במפא"י, אז מפלגת השלטון, תהו מדוע שיעור הנשים בכנסת אינו עולה על 10%. "חברות המפלגות, מסורות ונאמנות, רותמות את עצמן בעול עבודה אפורה ומייגעת בלי אומר וטינה, מבלי להעמיד תנאי מראש בנוגע לאחוזי ההיבחרות לנציגוּת ריאלית", נכתב ב"דבר הפועלת", ואולם, "הנציגוֹת דווקא הן הראשונות לנשור מרשימות הנבחרים בכל היערכות חדשה". כיצד קרה ש"נשים הן מחצית האוכלוסייה בארצנו — ואילו חברות הכנסת במיעוט מזהיר"? תהיות כאלה, שנשמעו בקרב חברות מפלגות שהניפו לצד דגל הלאום גם דגל אדום, לרוב נבלמו ונותרו בין הנשים לבין עצמן. היום התשובה של חברות כנסת, ודאי בסיעות מטעם מפלגת השלטון ושותפותיה הקואליציוניות שאינן מדירות נשים, צריכה להיות שונה.

לפרוש ולהקים סיעת נשים. הניסיון של טובה סנהדראי, הח"כית הראשונה מהציונות הדתית, מלמד שצעד כזה מתאים ערב בחירות, במיוחד ברשימות שיש להן קהל בוחרים מובחן. היא עשתה את זה פעמיים. בפעם הראשונה לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת (1949), אז הרשימות הדתיות והחרדיות רצו ברשימה אחת (חזית דתית מאוחדת).

אחרי שנודע לסנהדראי שבגלל ההסכמים עם החרדים אשה לא תיכלל ברשימה, היא הודיעה שתרוץ בנפרד וכך קמה רשימת "הפועלת והאשה הדתית". במסע הבחירות סנהדראי הצליחה להלחיץ את ראשי הציונות הדתית, שחששו שהיא תשתה להם מנדטים ופתחו בקמפיין געוולד. בפעם השנייה, לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1973), לאחר ששובצה במקום לא ריאלי, הודיעה סנהדראי שתפרוש מהסיעה ותיקח אתה את הנשים במפלגה. בתוך זמן קצר היא הועברה למקום גבוה יותר ברשימה. בשני המקרים היא לא נכנסה בסופו של דבר לכנסת, אך הלקח היה ברור: ברגע שנשים הופכות לקבוצת לחץ משמעותית בתוך מפלגה, ראשיה ייאלצו לספור אותן.

לחתור לשינוי בסדר העדיפויות הלאומי. לפי ממשלת ישראל, התמודדות עם מגפה היא משימה ביטחונית ולא חברתית. לא בכדי נתניהו מיתג את הגוף שהציע להקים כקבינט ולא כצוות. אבל הנושאים שאמורים לעלות על סדר היום של גוף כזה הם נשיים במובהק: בריאות, רווחה וקידום אוכלוסיות חלשות ומוחלשות. זהו תפקידן של חברות כנסת כפי שראתה אותו רחל כהן־כגן, אחת משתי הנשים שחתמו על הכרזת העצמאות ובכנסת הראשונה היתה ח"כית בסיעת ויצ"ו. בראיון ערב הבחירות לאסיפה המכוננת, אמרה כהן־כגן לעיתונאית "הארץ" שולמית לבארי: "אין לי כל ספק שבהשפעת השתתפותה הפעילה של האשה בחיי המדינה, היתה נועדת דאגה הרבה יותר גדולה לכל הנכשלים והחלשים במדינתנו, היחס אל בעיותיהם היה אנושי יותר ובלי ספק היו משביחים את עצמם... אין ברצוני לומר שכל הדברים הללו אינם עולים על סדר היום מטעם הגברים דווקא, אך חסרות בדיונים ובהחלטות אותן הנקודות, כפי שרואה אותן האשה, כיוון שהיא היא העומדת על הדברים מבחינת הצרכים בחיי היום־יום".

בשלהי 1948 לכהן־כגן לא היה ספק: ייצוג של נשים רבות ככל האפשר, בכל מפלגה וזרם, "יהיה לטובת הכלל", שכן אז העניינים שמזוהים עם נשים יהיו לחלק בלתי נפרד מענייני המדינה.

לגלות מוּדעות לקיומה של האפליה. חברות הכנסת, בלי הבדל סיעה, פשוט צריכות להקשיב למה שאומר ראש הממשלה: במדינת ישראל שעת חירום ביטחונית קודמת לכל. גם קודמיו אמרו זאת, בגלוי ובמשתמע. הקשבה של חברות הכנסת לאמירות אלה עשויה לקדם באופן משמעותי את העלאת המודעות — צעד הכרחי בקידום זכויות נשים ומיעוטים. על אחת כמה וכמה בקרב ח"כיות שנהנות לירוק לבאר הפמיניסטית שממנה שתו, כמו הילה שי־וזאן מכחול לבן, שכנראה לא ידעה כי אילולא הפמיניזם היא לא יכלה כלל לשמש נבחרת ציבור.

אם כל זה לא בא בחשבון, חברות הכנסת יכולות לומר שחתירה להגדלת הייצוג של נשים במוסדות השלטון הנבחרים והסדירים ולהשקפת עולם שמעמידה בראש סדר היום חברה ורווחה, היא בפועל עניין ביטחוני; הבטחת יישומו של ערך השוויון, בדיוק כפי שכתוב בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

ספרה של ד"ר גבע, "האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות", ראה אור בהוצאת מאגנס

תגיות קשורות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ