הגזענות הגלויה של החברה הישראלית

פקדה אבבה
עודד רון
שוטר עוצר מפגינה במהלך הפגנה בבלפור, ירושלים
פקדה אבבה
עודד רון

דבריו של אחד המפגינים המזוהים ביותר עם מחאת בלפור, אמיר השכל, שבהם "הזכיר" לשוטרת בת העדה האתיופית כי הוא זה שהביא את הוריה מאתיופיה, מצטרפים לשורת אמירות דומות השזורות בהיסטוריה הישראלית מאז 1948 ועד היום. על קולטי העלייה הוטלה תדיר "חובת האהבה הקשה": לא רק לסייע בעלייתם של מאות אלפי עולים ארצה, כי אם גם לקלוט אותם כראוי, והאתגר הקשה - להעניק להם יחס שוויוני. במבחן זה כשלו רבים מקרב אזרחי ישראל לא פעם, והשכל הוא האחרון שבהם (לעת עתה).

על אף שדבריו של השכל שימשו בימים האחרונים לניגוח "גזענותו הסמויה של מחנה השמאל", הרי  שיחס גזעני כלפי שוטרים ממוצא אתיופי הוא תופעה חוצת מחנות. מחקר שערכנו, המבוסס על 90 פסקי דין של אזרחים שהועמדו לדין בגין אמירות דומות בהן ישנה השתלחות בשוטר על רקע מוצאו הלאומי או האתנו-תרבותי, מעלה ממצאים מרתקים, המציבים תמונת מראה עגומה מול החברה הישראלית. שכן, על אף שלרוב החברה בישראל מתמקדת במופעיה של גזענות בשורות המשטרה, ובמיוחד כשהיא באה לידי ביטוי בהפעלת כוח שלא כדין, הרי שבפועל המשטרה היא אספקלריה של החברה הישראלית, המשקפת את עמדותיה ודעותיה.

האזנה לקללות שמטיחים אזרחים בשוטרים מקבוצות מיעוט, משרטטת את המציאות הישראלית מנקודת מבט שונה אמנם, אך כזו המשלימה מידע קיים על הגזענות בה, ומבהירה גם את שורשי היחס במשטרה כלפי קהילות אלה. לכן, אמירות אלו אינן "חשיפה של הגזענות הסמויה" בשמאל, ובאותה מידה גם האלימות המשטרתית כלפי קבוצות מיעוט איננה מבטאת את "הגזענות הסמויה" של המשטרה - כל אלה יחד מרכיבים את הפסיפס של הגזענות הגלויה בחברה הישראלית.

פסקי הדין שבדקנו מלמדים כי שוטרים המשתייכים למספר קבוצות - ובעיקר יוצאי אתיופיה וברית המועצות והחברה הערבית - סופגים גידופים על רקע מוצאם מכלל חלקי החברה הישראלית, ללא נפקדים. בבסיס הגידופים נמצא הרצון לערער על סמכות השוטרים כנושאי משרה רשמית של המדינה. הם מכוונים נגד השוטר והמשטרה יותר משהם מכוונים אל הפקודות אותן הם ממלאים. מחקרנו גם מלמד כי קיימות מספר קטגוריות עיקריות של קללות המופנות לשוטרים יוצאי אתיופיה, המשקפות והמהדהדות טענות גזעניות רווחות בחברה הישראלית - "כושים", "לא יהודים", "מסריחים", "פרימיטיביים". לצד הקללות הללו מתווספות אמירות ברוח דומה לאלו שהשכל בחר להשתמש בהן, שהמייצג המיטבי שלהן הוא המשפט "מי אתה שבאת לארץ ותעצור אותי". סטריאוטיפים אלו, כזכור, לא רשומים על שם השמאל, הימין או המשטרה בבלעדיות.

אמנם ביקורת על המשטרה חיונית מאין כמוה בעתות שגרה וקל וחומר כעת, אך יחד עם זאת אסור - לא רק משפטית, אלא גם מוסרית - לעשות זאת תוך הטלת רפש גזעני בשוטרים על רקע השתייכותם הקבוצתית. השוטרים צריכים להישפט ולהבחן על פי מעשיהם ולא על רקע מוצאם האתני/לאומי. ועדיין, יש להימנע מלבטל במחי יד ולהתעלם מטענותיהם של המפגינים כל אימת שהן טבולות בנימה גזענית. היחס כלפי השוטרים בני קבוצות המיעוט מקומם, אך בהחלט יתכן שטענותיהם הקונקרטיות של המפגינים בדין יסודן. אירועי המחאה נגד השלטון הנוכחי בישראל בולטים בחשיבותם לא רק בשל מופע ההתנגדות הבסיסית השמורה לכל חברה המתיימרת להיות דמוקרטית, אלא גם בשל התביעה למנהיגות פוליטית ערכית ולרשויות אכיפת חוק שישמרו את החברה בישראל דמוקרטית, ליברלית, מוסרית וצודקת יותר.

התופעה במסגרתה קבוצה אחת מקללת ומגדפת באופן פטרוני את רעותה הינה מסורת עתיקה, אפילו יותר מימי המדינה. חברה מרובת תרבויות מחויבת להכיר בכוחן של המילים כלפי הקבוצות השונות. פריזמה צרה בה אנו מסתכלים על האחר ומתארים אותו באופן חד-ממדי עשויה לכלוא את כולנו במרחב של עוינות. אנו תקווה שהדהוד ותיעוד אירועי גזענות יתרחשו בעצימות דומה לא רק כאשר זו עשויה לשרת עמדה פוליטית כזו או אחרת, אלא מתוך עמדה אינטרינזית, הרואה ערך בכבודו של כל אדם. אנו תקווה שמי שתובעים לקדם חברת מופת בישראל, יפגינו זאת לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים.

פקדה הוא סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת Sciences-Po בפריז, ופעיל פוליטי; רון הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

תגובות