המקרה המוזר של עקיבא נוביק

ניצן וויסברג
הפגנת מחאה מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים, בדרישה שיתפטר. רבים מהדגלים בצבע ורוד
ניצן וויסברג

כותרת מאמרו של עקיבא נוביק, "המקרה המוזר של יאיר גולן — או האם לשמאל נמאס מגנרלים?" ("הארץ", 1.11), גירתה את בלוטות הרוק האינטלקטואליות, בהיותה הכלאה משונה של כותרת הנובלה מאת רוברט לואי סטיבנסון, "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", ושל שם הסרט "ד"ר סטריינג'לאב או: איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה". ליקקתי את שפתי בסקרנות ופצחתי בקריאה.

יצוין מראש, שכבר מזמן השמאל מאס בגנרלים. אולי נוביק אינו יודע זאת, אבל בלילה שמאלנים ושמאלניות חולמים על ראש ממשלת ניו זילנד ג'סינדה ארדרן מניקה במליאה. אנחנו מניפות ומניפים דגלי ישראל ורודים ומפגינות ומפגינים כשבידינו שלטים שכתוב עליהם "בואי" או "דרושה מנהיגה", כי מאסנו בגנרלים, ומאסנו במושחתים ובמנותקים, וגם ברעייתם היקרה האשה המוכה. כל תא בגופנו צורח וכמהַּ לרסק סוף סוף את הפאקינג פטריארכיה. אנחנו רוצות ורוצים שינוי של ממש. אנחנו רוצות ורוצים מנהיגות אמפתית, שרואה אנשים אמיתיים ומבקשת להנהיג באהבה ובחמלה.

ובחזרה למאמר של נוביק — איזו אכזבה. כותרת מוצלחת כל כך למאמר רדוד כל כך. אפשר לחשוב שכתב אותו איש ימין שמנסה בכוונה לזרוע בשמאל חוסר ביטחון. הנחת העבודה של נוביק היא שההערצה לגנרלים בשמאל היתה "מבוססת על התהילה שבמדים, על התחושה שיוצאי צבא מסוגלים לקרוץ לבוחרים מימין, ועל ההנחה שהם כבר הוכיחו את יכולתיהם המנהיגותיות. ואולם בשנה האחרונה ספגה התפישה הזאת מהלומות קשות". הבטתי סביב בחברי ובחברותי השמאלנים, ותהיתי איך בכל השנים האלה הם הסתירו ממני את הערצתם לגנרלים.

נוביק כותב בביטחון רב על אוכלוסייה שלמה, שהוא אינו נמנה עמה, ברוח הפסוודו־מדע של אבישי בן־חיים. אלא שכאשר אנשים רציניים קובעים שיש תופעה חברתית כמו הערצה, ושהיא מבוססת על כך ועל כך, הם מביאים אסמכתא לדבריהם: מחקר כמותי, ראיונות איכותניים — משהו.

אילו נוביק היה מגמתי פחות, אפילו במעט, ייתכן שהוא היה מזכיר שב–20 השנים האחרונות השמאל לא הרבה להציב גנרלים בראש ההנהגה שלו. והרי היה ניסיון מתמשך לשוות לשמאל תווית "חברתית", ולדחוק הצדה את העיסוק בסכסוך הישראלי־פלסטיני.

בהיותי אשת שמאל יש בי הכרה עמוקה בכך שמדינת ישראל אינה יכולה בשום אופן להיות גם יהודית וגם דמוקרטית והיא אינה יכולה לסיים את תהליך התהוותה ברוח ערכי מגילת העצמאות — ללא הבדל דת, גזע ומין — ולהיות לחברת מופת, כל עוד אנחנו מחילים משטר צבאי על אוכלוסייה אזרחית בשטחים הכבושים. האנשים שרואים באתגר המורכב של הסכסוך הישראלי־פלסטיני מצב שמוכרח להיפתר, כדי לאפשר לנו לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו ולהיות לחברה מוסרית ובטוחה, מחפשים מנהיגים ומנהיגות שמבינים משהו בסכסוך הזה. תווית הגנרל איננה ערובה לכלום, אך ניסיון בדרגים הגבוהים בצבא אמנם מציע הבנה כלשהי של התחום ושל הגזרה. כניסה של אנשים כאלה לפוליטיקה מאששת אמונה עיקרית בשמאל והיא, שפתרון צבאי לבעיה מדינית איננו פתרון בר קיימא. בכל פעם שהשמאל הציב בראשו אנשים ונשים שהניפו את הדגל המדיני, הדבר תורגם לכוח פוליטי.

נוביק טוען ש"קרנם של הביטחוניסטים יורדת", ולראיה הוא עושה ניימדרופינג של כמה וכמה פוליטיקאים ותיקים ונטולי פלאפלים. שוב השפה הפסוודו־מדעית. האם אזכור שמם של בנימין נתניהו, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שנמצאים במערכת הפוליטית זה שנים, הוא בבחינת עדות למגמת ירידה? לא. בשביל להראות מגמה צריך להראות מגמה. צריך דאטה.

ואז מגיע השיא במאמר של נוביק: "המפלגה היחידה שעדיין מונהגת על ידי אנשי צבא היא כחול לבן, והיא גם המפלגה שרשמה בשנה האחרונה את ירידת הערך הדרסטית ביותר במערכת הפוליטית". הקשר בין התרסקות כחול לבן בסקרים לעובדה ששני גנרלים עומדים בראשה הוא כקשר בין הגשם שירד בחורף לעובדה שאורי אריאל אירגן תפילה המונית בכותל. כחול לבן לא קיימו את הבטחת הבחירות היחידה שלהם — שהם לא יֵשבו עם נאשם בפלילים בממשלה — ומאז הצליחו להוכיח שתמיד המצב יכול להיות גרוע עוד יותר ממה שחשבנו תחילה.

וזה מחזיר אותנו ליאיר גולן, האנטי־גנץ. בהיותו קצין ולא ג'נטלמן קלאסי, גולן מבין שהלאומנות הדתית־משיחית היא סכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית לא פחות משחיתות שלטונית. המקרה המוזר של ד"ר בנט ומר משיח, התחפושת החדשה הפסוודו־בריאותית של מנהיג הלאומנות הדתית, היא בעיקרה עדות לעוצמת הכאפה שחטפו המשיחיסטים כאשר התנדפה תוכנית הסיפוח.

הכותבת היא מרצה ויועצת לחדשנות ופעילה חברתית

תגובות