יש גאווה בהוראה

חן עמרם - צרובה
חן עמרם
דגל גאווה בכניסה לתיכון בליך
חן עמרם - צרובה
חן עמרם

כבר בגיל 14 ידעתי שאני רוצה להיות מורה. ידעתי גם דבר נוסף - שאני נמשכת לנשים. למרות ששני הדברים הפכו לעוגנים מרכזיים בהתבגרותי, הם לא כל כך התחברו לאורך השנים. יותר מכך, לא רציתי לצאת מהארון בפני תלמידיי. העדפתי פשוט להפריד. להתעקש שאין קשר בין הדברים. אבל היה רגע אחד, כשראיתי משאית של מורים במצעד הגאווה בברלין, ששינה את הכל. הרגע הזה הבהיר לי שלא רק שיש קשר, אלא שהוא יכול להפוך לחיבור זוהר וצבעוני של אהבה וסובלנות. כמו מבול של אסימונים נופלים, התחלתי להבין כמה שונים יכלו להיות הדברים אם גם לי הייתה מורה כזו. מורה גאה.

כשחזרתי לארץ פתחתי את קבוצת הפייסבוק שלימים הפכה להיות ארגון מגמ"ה - מורות ומורים גאים במערכת החינוך. זה אולי נשמע מוזר, זה שיש לנו "קהילת מורים", אך למען האמת היא חיונית: בדידות היא אחד מהמאפיינים המרכזיים של ההוראה. הבדידות מהווה גורם מרכזי לנשירה של מורות ומורים צעירים מהמערכת, ולשחיקה אצל מורות בוגרות יותר. המשוואה פשוטה: מורה טובה היא מורה שטוב לה - מורה שיש לה מרחבים לשתף ולחשוב בהם על התלמידים היקרים שלה, ולהתחבט בדיני הנפשות בהם היא עוסקת.

כשהקמתי את מגמ"ה עוד הייתי בארון בבית הספר. פחדתי. כל כך פחדתי שזה יתפרש לא נכון, שאאלץ לוותר על העבודה שלי או חלילה לפגוע בתהליך החינוכי, אך העבודה המשותפת והקשר האישי שיצרתי עם מורות ומורים שינו אותי. נחשפתי למחקר בנושא, וגיליתי מה החשיבות של כנות ושל נראות מול התלמידים. לפתע הבנתי איזו השפעה אדירה יש למפגש עם דמות להט"בית על הנפש של הנוער, על התקווה שלהם ופשוטו כמשמעו - על חייהם. ברגע הזה בברלין, נזכרתי במי שהייתי - נערה בודדה בראש העין, שלא ראתה אף לסבית במציאות וכמה לבד זה הרגיש. נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי לסביות בהופעה בתל אביב הרחוקה, ואיך הלב שלי פתאום הרגיש קצת פחות לבד בעולם.

מהרגע הראשון שיצאתי מהארון בבית הספר הוקפתי באהבה ובהערכה. התהליך נעשה כמובן בתיאום עם הצוות הייעוצי והמקצועי, ובעדינות הנדרשת. כמעט מיד הפכתי למרחב בטוח לתלמידים ולתלמידות שלי, לא רק להט"בים. זה יותר מהייצוג הגאה, זו הבחירה החינוכית לומר לתלמידים שלי - "יש מקום לדבר איתי, על כל דבר". אולי לא תמיד יהיו לי תשובות, אולי אצטרך להתייעץ, אבל אפשר לבוא ואני לא אשפוט אתכן. לומר לתלמידים שלי שאני להט"בית ושאין בזה בושה זה כמו לומר להם - אתם נפלאים כמו שאתם. יש לכם, ולחלומות שלכם, מקום.

מאות מורות ומורי מגמ"ה יוצרים יום-יום את המרחב הבטוח הזה בכיתות שלהם. עשרות אלפי תלמידים ותלמידות מקבלים כל יום אישור ממשי להיות מי שהם. מורי מגמ"ה מקדמים את ערכי הסובלנות והפלורליזם, דווקא משום שאנו לוקחות את המקצוע שלנו בשיא האחריות והרצינות. דווקא משום שאנחנו יודעות שאלו דיני נפשות - אנחנו בוחרות לנהוג כך עם תלמידינו היקרים.

ה"תחקיר" שפורסם אמש בערוץ 20 (וחשף את מה שגלוי לגמרי בכל מקום באינטרנט כבר לפחות שלוש שנים), מציע כאלטרנטיבה עולם בו מורים מותירים נושאים שקשה לדבר עליהם מחוץ לכיתה. זה עולם מנוכר, בו התלמידים נידונים להישאר לבד, להתמודד בגפם עם השאלות הקשות של שנות הנעורים. כאן חשוב להבהיר - אי אפשר להפוך נער או נערה ללהט"ב מחשיפה ללהט"בים או לתכנים גאים. זה לא עובד ככה, ולא רק שמדובר בלהט"בופוביה, זה גם זלזול בתלמידים החכמים שלי - ואת זה אני לא מוכנה לקבל.

אני כל כך אוהבת להיות מורה. הגעתי למקצוע מתוך אמונה גדולה במעשה חינוכי של אהבה. מגיל 14 אני מחפשת דרכים להיות מורה טובה יותר. אני לא מפסיקה ללמוד ולהשתפר, ועדיין המורים הכי חשובים שיש לי הם התלמידים והתלמידות שלי. בכל פעם שתלמידה אמרה לי שאני הלהט"ב הראשונה שהיא פגשה במציאות, בכל פעם שתלמיד שיתף אותי בתקווה שהסיפור שלי מביא לו, ידעתי - אנו עושות את הדבר הנכון עבורם.

הכותבת עומדת בראש מגמ"ה - ארגון המורים והמורות הגאים. הארגון פועל במסגרת חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל

תגובות