בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא כל מכה היא עבירה

כדאי ללמוד מקנדה ולהתיר להורים להשתמש בכוח סביר לחינוך ילדיהם

תגובות

בית המשפט העליון של קנדה קבע לא כבר (30.1.04) כי סעיף 43 לחוק הפלילי של קנדה, שנחקק עוד בשנת 1892, המתיר להורים ולמורים להשתמש בכוח סביר כלפי ילדים, וזאת לצורכי חינוך ומשמעת - חוקי ותקף, ואינו עומד בסתירה לחוקה בדבר זכויות האדם (ה"צ'רטר") של קנדה.

פסק הדין, שניתן ברוב של שישה נגד שלושה שופטים, דחה את ערעורה של האגודה למען הילד בקנדה על פסיקת בית המשפט לערעורים של אונטריו, שקבע אף הוא, כי שימוש בכוח סביר ומתון של הורה כלפי ילדו - במטרה לחנכו - הוא לגיטימי ואינו עומד בסתירה לחוקה הקנדית. בכך ניתנה הכרה מלאה לזכותם של הורים לנקוט ענישה גופנית מתונה וסבירה כלפי ילדיהם, וכל זאת למטרות חינוך ומשמעת בלבד.

בית המשפט העליון של קנדה קבע, בדעת הרוב, כי בצד הצורך החיוני להגן על ילדים מפני התעללות ופגיעה גופנית קשה, יש לאפשר להורים למלא את חובותיהם בדבר הנחיה, הטלת משמעת וחינוך ילדיהם. סעיף 43 לחוק הפלילי בא להגן על ההורים ולאפשר להם לבצע את המשימות החינוכיות המוטלות עליהם, בלי שמוראו של החוק הפלילי ירחף מעל ראשיהם.

מהצד האחר - סעיף 43 מגן גם על הילדים, והחוק הפלילי יגיב בחומרה ובהחלטיות כאשר תופעל אלימות שלא לצורך, ויינקטו אמצעים נגד ההורים העבריינים שיחרגו בהתנהגותם ממידת הסבירות וההיגיון. אולם אין כל הצדקה להפעיל את הסנקציות של החוק הפלילי ולהכניסן למסגרת המשפחתית באותם מקרים קלים של הפעלת כוח סביר וקל, למטרות חינוכיות גרידא.

בית המשפט העליון של קנדה פסק איפוא, שאין מקום לבטל את סעיף 43 לחוק הפלילי, שכן הוא אינו סותר את הוראות החוקה הקנדית.

המצב המשפטי במדינת ישראל שונה. לפי פסיקת בית המשפט העליון משנת 2000, הורה המשתמש בכוח כלשהו, אף המתון ביותר, כלפי ילדו - עובר עבירה פלילית. אמנם, בשנת 1992, בשבתי כשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב (וכאן ממלא אני את חובת הגילוי הנאות), פסקתי, כי "... ענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו, במטרה לחנכו, להנחיל לו הרגלי משמעת ולרסנו - כל עוד נעשית היא במידה הראויה, ביישוב הדעת ובתבונת אנוש - אינה פסולה מבחינה חינוכית ואינה אסורה מבחינה משפטית".

אולם הקערה נהפכה על פיה בפסיקת בית המשפט העליון בע"פ 4596/98 פלונית נ' מ"י, שניתנה בשנת 2000, שבה נקבע, כי חל איסור מוחלט להשתמש בכוח כלפי ילדים. וכך נקבע על ידי השופטת דורית בייניש בפסק דין פלונית: "... יש לקבוע, כי ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפישה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח... אין לסכן את שלמות גופו ונפשו של קטין בענישה גופנית כלשהי; אמת המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית, והמסר הוא כי אין ענישה גופנית מותרת".

בכך נהפכה מדינת ישראל למדינה היחידה בעולם המטילה אחריות פלילית על הורים בגין ענישה גופנית כלשהי, תהיה אף המתונה ביותר. מעניין, שדווקא בתי המשפט בקנדה - שאותם מרבים, אגב, שופטי בית המשפט העליון בישראל, ובמיוחד נשיאו, לצטט כאסמכתא לשיטת משפט נאורה וליברלית, בעלת חוקה כתובה וסמכות לבטל חוקים - גורסים אחרת. לאמור, לפי השיטה הקנדית, אין כל סתירה בין זכויות האדם והילד, הקבועות בחוקה הכתובה, לבין זכות היסוד של ההורים לחנך את ילדיהם לפי דרכם.

ואולי תינתן לבית המשפט העליון שלנו הזדמנות ראויה לאמץ בעתיד את הפסיקה הקנדית, גם בסוגיה זו.

הכותב היה שופט מחוזי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו