במקום החולצות החומות, יש לנו נערי גבעות

רפי ולדן
רפי ולדן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פלסטינים מנסים לכבות את האש שהציתו מתנחלים בכרם הזיתים שלהם. הם משתמשים בענפי זיתים שנגדעו במאמץ לכבות את האש. המקום מלא עשן
פלסטינים מנסים לכבות את האש שהציתו מתנחלים בכרם הזיתים שלהם. גם אצלנו העוולות הללו מתקבלות בפיהוק, ונדחקות לעמודים האחרונים של העיתונים, אם בכללצילום: REUTERS

השואה היא אירוע חד פעמי בהיסטוריה של עמי התרבות. כל אנלוגיה אליה, אפילו רחוקה, שתתייחס לאירועים אקטואליים, מחייבת רגישות וזהירות רבה. עם זאת, יש ואנלוגיות כופות את עצמן עלינו, אפילו בעל כורחנו.

הבה ניזכר כיצד זה התחיל. אני מבקש להתייחס לשנות ה–30, שבהן עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בבחירות דמוקרטיות ולגיטימיות. האנטישמיות נחרטה על דגלה של המפלגה, אך לא היתה מלכתחילה הצהרה גלויה על שימוש באלימות נגד היהודים. את "רוח המפקד" הגשימו התארגנויות של בריונים אשר מדיהם היו חולצות חומות, ועל שמן הם נקראו. ההתנכלות האכזרית שלהם התרכזה בשלב ראשון ברכושם של היהודים ופגיעה בכבודם: ציור מגן דוד וצלב קרס על חלונות ראווה של החנויות, עם הוראה לא לקנות מהם; מכות, פריצות לבתים והרס רכוש; השפלה של יהודים במרחב הציבורי, וסילוקם ממקומות עבודה וממסגרות לימוד.

בהמשך גם הוצתו בתי כנסת. הבריונים השתלהבו מתחושת העליונות שלהם ושל הגזע שלהם, שהשלכתה המיידית היתה דה־הומניזציה של היהודים והצגתם כתת־אדם, כאלה שאין להם זכות קיום בחברה. בשלב זה עוד לא היתה הגליה למחנות ריכוז, אולם האווירה שיצרו ה"חולצות החומות" הכשירה את הקרקע למה שיבוא בהמשך.

התחושה האיומה, המייאשת וחסרת האונים של היהודים הנרדפים בימים אפלים אלה היתה, שלא רק ששלטון החוק אינו מגן עליהם, אלא שהוא מעלים עין ובכך מעודד את ההתפרעויות של הבריונים.

ועתה לאנלוגיה, שוב בדחילו ורחימו, ובהתייחס רק למאורעות בשנות ה–30. איך עלינו, כיהודים שעברו את הסבל הנורא ההוא, להתייחס למריחת כתובות נאצה מחפירות על מסגדים ואף שריפתם? ננסה להעלות בדעתנו מה התחושה של משפחה פלסטינית, על ילדיה הרכים, שיוצאת לפיקניק על אדמתה, ובאים בריונים, מאיימים ומגרשים אותם באכזריות. נחשוב על האיכרים הדלים המוצאים את עצי הזית העתיקים שלהם גדועים ואת יבולם עולה באש, או ש"רק" נמנעת הגישה שלהם לאדמתם כדי לעבדה. ננסה להבין את תחושתם של ערבים אזרחי ישראל, כאשר רב, המקבל את משכורתו מאוצר המדינה, מצהיר כי אסור להשכיר להם דירות או לסחור עמם. נשמע מוכר?

את החולצות החומות החליפו "נערי הגבעות", בכיפות ענקיות וציציות מתנופפות ברוח. אולם האלות הן אותן האלות. ורשויות האכיפה והחוק מעלימות עין ואינן מגינות על הערבים המותקפים. היעילות והתושייה של השב"כ באיתור של מפגעים פלסטינים מדהימה. אבל כל היעילות והתושייה הללו נעלמות לגמרי כאשר מדובר בפורעים יהודים, שאפילו מצולמים בשעת מעשה, וידוע היטב מאילו יישובים בלתי חוקיים הם צצים. זו בדיוק אותה העלמת עין המעודדת המשך הבריונות, בריש גלי וללא חשש.

גם אצלנו נכנסו לבית הנבחרים בבחירות דמוקרטיות למהדרין פשיסטים גזענים מוצהרים, המעודדים יצרים קמאיים אפלים של שנאה. כמה קל ללבות שנאה, לעורר רגשות עליונות ואדנות ולהטיף לדה־הומניזציה של הזר.

היבט חמור אחר של התופעה הוא האדישות של חלק גדול של הציבור היהודי בארץ. במהלך השואה היו תרעומת ואכזבה נוראה לא רק מהאכזריות של הנאצים ובעלי בריתם, אלא גם מהאדישות של אלה שקודם לכן היו שכנים וחברים לעבודה וללימודים. כמה בודדים היו הנאורים והאמיצים אשר נקטו עמדה נגד העוולות שהתחוללו לנגד עיניהם. אצלנו, העוולות אשר מעוללים "חמש דקות מכפר סבא" מתקבלות בפיהוק, ונדחקות לעמודים האחרונים של העיתונים, אם בכלל הן מוזכרות. אני פוגש אנשים נורמטיביים לגמרי שאומרים שהם הפסיקו לקרא את הכתבותיהם האמינות והנוקבות של גדעון לוי ועמירה הס מעל דפי עיתון זה, כי הן "חוזרות על עצמן ולא מעלות דבר חדש, בעל עניין".

לקלון מיוחד ראויים רבים מהרבנים. המונח "גר" המופיע בתורה אינו מתייחס כלל למי שהתגייר ליהדות, אלא לזר המצוי בקרבנו. לא מזמן קראנו בהגדה "כי גרים הייתם בארץ מצרים", קריאה המופיעה ארבע פעמים בחומש. ועוד נאמר מפורשות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו", ואף: "ואהבת לו כמוך". המצווה לשמור על זכויותיו של הגר מופיעה 36 פעמים בתורה — יותר מכל מצווה אחרת כלשהי. אלא שהרבנים בוחרים להתעלם לחלוטין מאותו ציווי חד־משמעי. בכך הם מעודדים את הפורעים, הרואים עצמם כנציגים אותנטיים, בשם האל, של הזכות הבלעדית שלנו לקיום על הארץ הזאת. הלזאת אפשר לקרא "ציונות דתית"?

לפני שנים אחדות היתה לי הזכות הגדולה לזכות בפרס ישעיהו ליבוביץ' על הפעילות ההומניטרית שלי. כמה שנים לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הפרופ' ליבוביץ' התוודע לפעולות של אבותיהם של "נערי הגבעות", וטבע את מונח המחריד "יודו־נאצים", גם אני, כרבים אחרים, הזדעזעתי. כיום אני נוכח לדעת, בכאב רב, שיש בו מן האמת.

יש שני לקחים מרכזיים שעלינו ללמוד מהשואה, ולשנן ביום הזיכרון: הראשון הוא, שעלינו להיות נחושים וחזקים כדי שאסון כזה לא יפקוד אותנו בשנית. את הלקח הזה הפנמנו היטב היטב. אולם יש גם לקח שני: מתוך ניסיוננו, ומחויבותנו המוסרית כיהודים, אל לנו לעולל לאחרים ולו שמץ ממה שעוללו לנו. את הלקח הזה עלינו עוד ללמוד.

פרופ' ולדן הוא רופא מנתח, נשיא עמותת "רופאים לזכויות אדם"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ