האדמה שייכת לכולם

אם אדמות המדינה יופרטו במסווה של התייעלות, תצמח אוליגרכיית קרקעות

ארז צפדיה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארז צפדיה

לפני כחודשיים מינה יו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שר התמ"ת אהוד אולמרט, ועדה שתגבש המלצות לרפורמה בפעילות המינהל. מטרת הוועדה "להגדיר את מטרות הפעולה העיקריות של המינהל, מבנהו ודרכי פעולתו לרבות בחינת דרכים לצמצום והקטנת החיכוך שבין האזרח למינהל והגברת מערך השיווק וזמינות הקרקע לצורכי פיתוח במדינת ישראל".

לכאורה מטרות שאינן במחלוקת, אולם הניסיון בארץ ובעולם מלמד שמאחורי שינויים ביורוקרטיים מסתתרים שיקולים אידיאולוגיים, אינטרסים מגזריים ומגוון פרשנויות למלה "התייעלות". בולט הדבר בהרכבה של הוועדה ואופן התנהלותה. יעקב גדיש העומד בראש הוועדה הוא כלכלן, לשעבר ראש אגף תקציבים באוצר. חברים בה נציגים של משרדי ממשלה "כלכליים", בכירים ממועצת מקרקעי ישראל ואנשי קק"ל. אין בה נציג חברתי או סביבתי, ודאי לא נציג של קבוצת מיעוט כלשהי.

מדור הזירה

רשימת המוזמנים להעיד לפני הוועדה מחזקת תחושה זו: הוזמנו גופים גדולים במשק, כמו התאחדות הקבלנים, התאחדות התעשיינים ואיגוד יזמי הנדל"ן, כאלו המייחסים לקרקע חשיבות כלכלית בלבד. ארגונים מקצועיים הדוגלים בצדק חברתי וסביבתי נעדרו מרשימת המוזמנים וכאשר דרשו להציג עמדתם, קיבלו ארבעים וחמש דקות - כעשר דקות לכל ארגון.

בעיני כלכלנים ניאו-ליברליים ואנשי עסקים, קרקע נתפשת כרכוש - עוד גורם ייצור לצד עבודה והון. לכן, על הקרקע להיות מופרטת וסחירה, מבלי שהמדינה תתערב. הפרטת הקרקע, לטענתם, הכרחית ליצירת משק חופשי, צמיחה והשתלבות בכלכלה העולמית. עם המצדדים ברפורמה ברוח זו נמנים אנשי משרד האוצר שקובלים נגד בעלותה של המדינה על 93% מהקרקעות בישראל.

גישה כלכלית זו מחליפה חלקית את הנטייה לייחס לקרקע "חשיבות לאומית" שנגזרת מהמאבק הטריטוריאלי ומהקשר הדתי-הלאומי אל הקרקע. הגישה מתמזגת בזו הכלכלית. רק כך אפשר להבין את המלצתם של בכירים בניהול הקרקע בישראל, הסבורים כי על הרפורמה להפריד את הקק"ל ממינהל מקרקעי ישראל, דהיינו הפרטה, כדי שהראשונה, שאינה מחויבת בשיווק קרקע לכלל האוכלוסייה, תוכל ביתר קלות להגשים את מטרותיה "בגאולת קרקע ליהודים בלבד".

הגישה החברתית מנגד, גורסת שפערים חברתיים מושתתים על מדיניות שבבסיסה חלוקה בלתי שוויונית של משאבי קרקע, המתגבשת ללא שיתוף הציבור ובלי שקיפות בקבלת החלטות. גישה זו עמדה בבסיס הטענות של פורום הקרקעות, המאגד שורה של ארגונים חברתיים מול ועדת גדיש. אליה מצטרפת הגישה הסביבתית, שלפיה הקרקע היא מרכיב מרכזי במערכות אקולוגיות ולכן, ארגונים סביבתיים בעולם קוראים להימנע משינויים בשימוש בקרקעות פתוחות באמצעות מיסוי כבד על שינוי ייעוד קרקע, סובסידיות לחקלאים כדי שימשיכו לעסוק בחקלאות ושימור בעלות המדינה בקרקע, בהנחה ששיקוליה מערכתיים וארוכי טווח.

על רקע המחלוקות האידיאולוגיות ביחס לקרקע מסתבר שהרפורמה שעליה אמורה להמליץ ועדת גדיש איננה רק עניין של "התייעלות", אלא גלום בה פוטנציאל לקידום זכויות בקרקע של קהילות מוחלשות, לצד תרומה לנושא הסביבתי והשגת שקיפות בקבלת החלטות הנוגעות לציבור כולו. מימושו של הפוטנציאל טמון בחשיבה מקיפה וכוללת על העלות והתועלת של רפורמה זאת. אם תבחר הוועדה להיצמד לשיקולים כלכליים-לאומיים גרידא במסווה של התייעלות, ותקבל את עמדת הגופים הגדולים במשק, קיימת סכנה של ספסור בקרקע, צמיחתה של אוליגרכיית קרקעות, הרחבת הפערים החברתיים ונזק סביבתי רב.

ד"ר צפדיה פעיל בעמותת "במקום - מתכננים למען זכויות תכנון" ומרצה למדיניות קרקעית באוניברסיטת בן גוריון בנגב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ