בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחיקת אחריות פוליטית

תגובות

בתגובה לרשימתו של ניצן ליבוביץ' על ספרי "אשמה סבל וזיכרון" ("הארץ, ספרים" 1.8): ליבוביץ' בסקירתו מנושא מרכזי בספרי, והוא מפנה דרמטי שהתחולל בזיכרון הגרמני הרשמי של המלחמה ומתיה ב-1950 בעקבות מלחמת קוריאה, מפנה שלהנהגתו היו שותפים כל הכוחות הפוליטיים בגרמניה. עד אז הונהג זיכרון רשמי של המלחמה שהתגבש בתקופת כיבוש גרמניה בידי בעלות הברית, והיה משותף למזרח ולמערב. הוא העלה על נס את מאבק הלוחמים בנאציזם, והתייחס בביקורתיות לאחריותם הפוליטית של הגרמנים להעלאת היטלר לשלטון ולכל תוצאות מהלך זה עד למיגורו. החרפת המלחמה הקרה הביאה לשינוי בתכני זיכרון רשמי זה. סוגיית האחריות הפוליטית של הגרמנים נמחקה ממנו לחלוטין והדגש הועתק לסבלם של הגרמנים במלחמה; הקומוניסטים הדגישו את הפצצות חילות האוויר של בריטניה וארה"ב במלחמה על ערי גרמניה, ואילו במערב הודגש גירוש מיליוני גרמנים מהמזרח בתום המלחמה, כאילו מדובר ביוזמה סובייטית עצמאית ולא החלטה משותפת של המעצמות.

הסיבה להנהגת שינוי זה בעיצומה של המלחמה הקרה נבעה משיקולים פוליטיים מובהקים. במציאות זו ביקש כל צד לגייס למחנהו את אהדתן של השכבות הרחבות של הציבור הגרמני, והיה נכון לערוך ויתורים אידיאולוגים הרי-גורל כדי להרחיב את בסיס התמיכה הפוליטי בו. גם המנהיג הסוציאל-דמוקרטי קורט שומאכר, שישב 12 שנים במחנות הריכוז, ניסה לגייס למפלגתו גנרלים בוואפן אס-אס לשעבר, וגם יריביו הקומוניסטים במזרח גרמניה לא נמנעו מלשלב קציני ורמאכט וחברים לשעבר במפלגה הנאצית בבניין הסוציאליזם ובמאבק בקפיטליזם. רוב הגרמנים ראו במשטר הנאצי משטר שוויוני ואהוד שהיטיב עם האיש הקטן, ולא משטר דיכוי נפשע.

הזיכרון החדש הדגיש בעיקר את סבלם הלאומי של הגרמנים בזמן המלחמה, ואת העוול הנורא שנגרם להם מידי בעלת הברית שהעניקה חסות למדינה הגרמנית היריבה, וזה הושווה לפשעי הנאציזם. הזיכרון הרשמי החדש מחק לחלוטין את שאלת האחריות הפוליטית של הגרמנים להעלאת המשטר הנאצי. השינוי בזיכרון הרשמי היה רק מרכיב אחד במדיניות פיוס לאומי כוללת שהונהגה במזרח ובמערב גרמניה. זו כללה את הפסקת הדה-נאציפיקציה, ובמערב גם חנינה גורפת לפושעים נאצים והחזרה לשירות הציבורי של פקידים נאצים לשעבר שבעלות הברית הרחיקו ממשרותיהם. האימוץ הקומוניסטי של המינוח הנאצי להפצצת דרזדן (התקפת טרור אנגלו-אמריקאית) בא אמנם לעצב תודעה אנטי-אמריקאית, אבל השימוש הזה תרם בטווח הארוך לאישוש ולהנצחה של מרכיבים מתמונת המלחמה הנאצית בתודעה הגרמנית. התמדתם של תכנים אלה היא בין הגורמים לשיבתו המחודשת בגרמניה כיום של השיח הנושן על הגרמנים כקורבנות המלחמה.

גלעד מרגלית

חיפה

בזכות השיבה

שמחנו שמערכת "הארץ, ספרים" בחרה להקדיש גיליון שלם לשירה (מצב לשירה, 25.7), אולם הגיליון שיקף את מצב הביקורת בישראל 2007, ולא את מצב השירה. זה זמן רב המבקרים עוסקים יותר במצב הביקורת מאשר בשירה עצמה, למשל דרור בורשטיין ברשימתו "מה צריך כתב-עת לשירה" ("הארץ, ספרים" ,14.2.07), החסר כל התייחסות לקול העולה מכתבי-העת החדשים.

מאמר הפרידה מהספרות העברית מאת המשורר, העורך והמבקר יצחק לאור ("הארץ, ספרים", 25.7) אינו יוצא דופן בהקשר זה. לאור, שכתיבתו וקולו משפיעים על הספרות העברית קרוב לרבע מאה, ראוי לקבל מקום מכובד במוסף כזה. מרכזיות מאמרו ממחישה את הבנת המערכת בצורך במאמר מאת לאור להחזקת מוסף לשירה, כשם שהמוסף זקוק לסיכות במרכזו לבל יתפזר. אולם המקום המרכזי שניתן למאמר מטיל ספק לגבי האפשרות לחתרנות מול ההגמוניה הספרותית שנגדה הוא יוצא.

לאור מצביע על השינוי שחל בביקורת כתוצאה מהתפוררות "דמות האב", מושג שהוא חוזר אליו בכתביו השונים. אנו מסכימים ומברכים על התמוטטות המרכז האחד שאינו מאפשר ריבוי קולות, בספרות ובחברה בכלל, אולם איננו מסכימים עם הגדרתו העצמית של לאור בתור איש שוליים ומורד תמידי בדמות האב. לאור בדרכו משתדל להיכנס לדמות האב. הוא כבר מזמן אינו משורר עלום. הוא מפרסם טור ביקורתי שבועי מהנקראים ביותר במוסף ספרותי יוקרתי. בנוסף, "מטעם - כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית" בעריכתו זכה מיד לחיבוק הממסד הספרותי. כיצד מסביר לאור את אי-ההתאמה בין הביקורות הנלהבות לבין טענתו לייצור שיח רדיקלי שאמור לעורר התנגדות?

במקום להסביר הוא מציג את "מטעם" כמי ש"הציע מודל אחד להתנגדות - כלומר פעולה". לאור מפרט את דרכיה: הוצאות אלטרנטיביות, הפצה עצמית, אך גם בפעולות אלה "מטעם" ועורכו אינם מחדשים ואינם בלעדיים. השיטות מוכרות בזירה הספרותית ובזירה הפוליטית, ומשמשות כתבי-עת צעירים כמו "דקה", שבעריכתנו. לאור נמנע מלהזכיר כתבי-עת אלה, המציעים אלטרנטיבה - בקול, בהפצה ובקהל - ובכך מאשש את טענתנו: כך נוהג "אב" החושש למעמדו.

בהמשך לאור משבח את הוצאת הקיבוץ המאוחד שהוציאה רבים מספריו. היא אכן ראויה לשבחים, אולם הקשר בינה לבין הפעולה האלטרנטיבית מקרי בלבד. לאור מוציא את ספריו בהוצאה קנונית ואין בכך בושה, אך קיימת צרימה בין הקריאה לפעולה אלטרנטיבית לביצועה. כיום יש הוצאות עצמאיות המאפשרות חירות אמנותית ומחשבתית ושמחות לאתגר את השיח ההגמוני. הוצאת פרדס, המאפשרת להוריד ספרים בחינם ברשת, גם את כתב-העת לשירה וביקורת "דקה", "הוכיחה שאפשר".

הצבענו על מעמדו המתבסס של לאור כ"אב" ספרותי, במידה רבה במו ידיו. אך בעמדתו כמו נעלם ממנו מעשה ידיו. זאת, בדומה לניסיונו להיפרד מן הספרות - פרידה בלתי-אפשרית למי שבחר לקחת חלק בשיח עליה ולבקרה. לשמחתנו אנו מזהים בכך דווקא את השיבה אליה. שיבה ביקורתית אל הספרות, שמוטב שתהא מעתה עיוורת פחות למעשיה וקשובה יותר לשותפיה לדרך. לאור, ברוך שובך!

ערן צלגוב, רוני הירש, בעז יניב

עורכי כתב העת "דקה"

ומה לגופו של עניין?

בתגובה לרשימתה של רות נצר על ספרי, "השד, הנזירה והילד הקסום - מסע אל הדמויות שבתוכנו" ("הארץ, ספרים" 1.8): נצר שוללת לחלוטין את עבודתם בתחום הנפש של אנשים שאינם מן הממסד הפסיכולוגי. היא מקדישה חלק נכבד מהדיון בספרי דווקא לסוגיה זו. לצערי, למרות שהיא כותבת כי הספר מתאר "בכישרון רב את שיטת Voice Dialogue" ושהוא נועד גם "לאנשי מקצוע, להעשרת עבודתם", היא אינה דנה כלל בספר לגופו של עניין. היא אינה מתייחסת לטון שלו, לתיאורי העבודה הרבים שמבוססים על עבודתי עם אנשים מכל הסוגים (כולל פסיכולוגים רבים שמגיעים אלי). היא אינה מתייחסת גם לניואנסים ולחידושים שייתכן שהוא מציע או לתרומתו המעשית האפשרית למשימה המשותפת לכל העוסקים בתחום הנפש: לסייע לאנשים לחיות חיים מלאים ומספקים.

טיעוניה של נצר היו שלמים יותר לו הזכירה שהספר כולל אזהרות מפני שימוש לא אחראי בגישה, בין השאר בפרק שלם המוקדש לנושא, כמו גם את המלצתו הגורפת של הפסיכולוג הקליני נחי אלון בהקדמה שכתב. הקוראים המקצועיים והלא-מקצועיים יכולים כמובן לקרוא ולשפוט בעצמם. האחריות העמוקה של כל מי שפועל בתחום הנפש אכן חשובה מאוד, אבל אחריות ועומק בדיוק כמו חוסר אחריות ושטחיות אפשר למצוא גם בין אלה שעברו הכשרה פורמלית וגם אצל אלה שלא עברו הכשרה כזאת.

ברצוני להעמיד על דיוקם דברים נוספים שכתבה נצר. לא כתבתי בספרי שלא למדתי פסיכולוגיה; למדתי, קראתי ועדיין אני משתלמת גם בלימוד אוטודידקטי רב-שנים וגם בדרכים אחרות. לא כתבתי גם שלא נעזרתי במהלך חיי באנשי מקצוע. סיפרתי שבצעירותי יצאתי מדיכאון קשה שנמשך עשור ללא כל עזרה מקצועית או תרופתית. חוויה רבת-עוצמה זו איפשרה לי להכיר מקרוב פנים רבות של הנפש ותהליכיה. לאחר מכן הזדמן לי להכיר את עצמי גם בסיוע אחרים ולהם שלוחה תודתי.

אורה גבריאלי

תל אביב

לתרבות דרכים משלה

בביקורתו על התרגום החדש של אהרון שבתאי לאוריפידס ("הארץ, ספרים", 1.8), משתעשע דרור בורשטיין בספקולציה רחוקה ומופרכת במיוחד: "נסו לדמיין את היהדות ואת הישראליות מול אנטי-מיתוס כזה שבו מתברר שיצחק נעקד ומת על המזבח ולא הוחלף ב'שה לעולה' ברגע האחרון. קלף אחד נמשך ממגדל הקלפים - קשה לשער את ההשלכות על האתיקה והפוליטיקה של שיבוש מיתולוגי כזה".

אלא שהשיבוש המיתולוגי הזה קיים גם קיים במסורת המדרשית, ובריבוי צורות וגוונים: החל בדרשות הטוענות שאברהם לא הסכים לוותר על המצווה והתעקש להוציא מבנו טיפת דם, ועד למסורת שיצחק אכן נשחט ונשרף ועפרו צבור על גבי המזבח ככפרה. את כל המסורות הללו אסף וניתח חוקר המדרש שלום שפיגל במאמרו הנפלא: "מאגדות העקדה" (ספר היובל לאלכסנדר מרכס, תש"י).

המאמר, שהוא מופת מחקרי ואסתטי כאחד, אף תורגם לאנגלית וראה אור כספר ששמו "The Last Trail". שפיגל מראה שם כי המסורות על שחיטת יצחק התפשטו בימי הביניים, ושימשו בפיוטים שונים כחלק ממערכת של תקדימים וצידוקים אידיאולוגיים למצבם: "הניתנה לשער כי בתודעת הדור שורשה ונתערתה האגדה על אבינו אברהם כגומר המעשה, זר מעשהו? ודימו בימי הגזירות שוחטים ונשחטים כי גם בהר המורים קם האב במצוות בוראו על בנו על יצחק ועקדו ושחטו ושרפו, ועדיין אפרו צבור על גבי המזבח זכות וכפרה להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות..." (עמ' תפג). מכאן אתה למד שניים: ראשית, שגם חכמינו, כמו גדולי משוררי יוון, ידעו להפוך טקסטים קדומים ולהפך בהם, באופן "משוכלל ונועז הרבה יותר מרוב הטקסטים הישראליים המוגדרים פוסט מודרניים". שנית, שעצם הימצאותו של אנטי-מיתוס שכזה לבדו אינו יכול לערער את מגדלי הקלפים המיתיים ואת תפקודם התרבותי, שכן לתרבות דרכים משלה לרומם מסורות ולהשפילן, ואף להעלימן לגמרי מן העין עד שאפילו מבקר ספרות מלומד אינו יודען כלל.

ישי רוזן-צבי

ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו