בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אגדת הטאבו הגרמני

תגובות

ברשימתו של אבי גרפינקל על הנובלה של גינתר גראס "בהילוך של סרטן" ("הארץ, ספרים", 26.1) מצטט הכותב את גראס, הכותב כי "במזרח גרמניה (הקומוניסטית) (...) היה העיסוק (...) בהיבט הקורבני של הגרמנים במלחמת העולם השנייה בגדר טאבו". בהמשך הוא מפרט את טענת הטאבו שמעלה גראס, שלפיה "דווקא הדחקת הסבל של מיליוני גרמנים חפים מפשע (נפגעי הפצצות בעלות הברית, המגורשים מהמזרח, טבועי הגוסטלוף) שיחקה לידי הימין הקיצוני: 'היה אסור לשתוק על סבל רב כל כך. רק בשל האשמה העצמית וההכאה על חטא של אותן שנים... הושאר הנושא מוחרם לימין הקיצוני... זה מחדל שאין לו שיעור'".

טענת הטאבו שהעלה גראס היא מופרכת מיסודה, אך היא נעשתה פופולרית מאוד בשיח הגרמני של השנים האחרונות. באחד העיתונים הגרמנים נכתב "הטאבו ניצב איתן כמו האלון הגרמני".

אכן, במזרח גרמניה הקומוניסטית הוטל טאבו על עיסוק ציבורי בגירוש הגרמנים מהמזרח, בהסכמתה ובחסותה של בעלת הברית הסוציאליסטית הגדולה, בריה"מ, אך מדיניות הזיכרון הרשמית של המדינה הקומוניסטית הגדירה את החיילים הגרמנים שלחמו במלחמה כקורבנותיו של היטלר, והחל בשנת 1949 ועד סופה של גרמניה הקומוניסטית ב-1990, טיפחה בקביעות את העיסוק הפומבי בסבלם של הגרמנים מהפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה, אגב אימוץ המונח שטבע יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, להפצצות אלה: "הפצצות הטרור האנגלו-אמריקאי". השלטונות הקומוניסטיים בתקופת המלחמה הקרה ביקשו לגייס את הרגשות הלאומניים של הגרמנים במזרח גרמניה - ובמערבה - לטובת המדיניות הפרו-סובייטית ונגד המערב הדמוקרטי והקפיטליסטי, ולרתום את הזיכרון הטראומטי והמר של הפצצות בעלות הברית במלחמה ככלי לגיוס הגרמנים למאבק הקומוניסטי בחימושה מחדש של גרמניה ונגד הנשק הגרעיני של המערב.

מדיניות הזיכרון הקומוניסטית היא האחראית לכך שדווקא העיר דרזדן, שבה נהרגו בהפצצת בעלות הברית בפברואר 1945 בין 35-25 אלף איש - ולא העיר המבורג, שבה נהרגו יותר מ-50 אלף אזרחים בהפצצות בעלות הברית (בעיקר חיל האוויר המלכותי של בריטניה) בקיץ 1943 - היא שהפכה, גם מחוץ לגבולות גרמניה, לסמל של הסבל הגרמני. בנאומו הפרובוקטיבי ב-21 בינואר השנה, בפרלמנט המקומי (לנדטאג) בדרזדן, שבו כינה את הפצצת דרזדן "שואת הפצצות" (Bomben-Holocaust), ציין הולגר אפל, ראש סיעת הימין הקיצוני, אן-וו-דה, בלנדטאג של סקסוניה, כי הקומוניסטים העניקו אזרחות כבוד של דרזדן להיסטוריון הבריטי מכחיש השואה דייוויד אירווינג, על שכבר ב-1963 כתב ספר על הפצצת העיר והציגה כפשע. זה היה, לדבריו, בתקופה שבה עוד אפשר היה לכנות פשע של בעלות הברית "פשע".

ואולם לא רק במזרח גרמניה הקומוניסטית זכרו והנציחו את הסבל הגרמני. בכל הערים שהופצצו במזרח הקומוניסטי, וגם במערב גרמניה הדמוקרטית, התקיימו בימי השנה להפצצות טקסים רשמיים לזכר הקורבנות, ומדי שנה העיתונות המקומית ייחדה עמודים שלמים לעדויות ראייה וצילומים של הפצצות בעלות הברית, וליצירות פרוזה ושירה על הסבל וההרס שגרמו ההפצצות לערים הגרמניות ולתושביהן. כמו כן נחנכו בערים שהופצצו, בשטחן של שתי המדינות הגרמניות, אנדרטאות לזכר הקורבנות.

ברפובליקה הפדרלית במערב מעולם לא הוטל טאבו על גירוש הגרמנים מהמזרח. ההצגה של הגרמנים אחרי 1945 כאכולי אשמה וחרטה על פשעי הנאצים רחוקה מאוד מהמציאות. רוב הגרמנים חשו עצמם אחרי 1945 כקורבנות ולא כרודפים, קורבנות של הנאציזם, שלדבריהם פיתה אותם ללכת אחריו לאבדון, וקורבנות של בעלות הברית המנצחות, שלטענת רבים בגרמניה ניהלו מלחמה נקמנית וחסרת רסן שלא חסה על האוכלוסייה האזרחית. במשאלי דעת קהל שערכו הממשלים הצבאים של בעלות הברית בגרמניה הכבושה בין 1945 ל-1949, לאחר שפשעי המשטר הנאצי וזוועותיו נודעו כבר ברבים, עדיין סברו קרוב ל-50% מהנשאלים הגרמנים כי "הנאציזם היה רעיון טוב שיושם באורח גרוע".

ההנהגה הפוליטית במערב גרמניה קירבה אליה את המגורשים, ודאגה להקים מוזיאונים ומכוני מחקר שטיפחו לא רק את חוויותיהם ואת מורשתם התרבותית, אלא גם את תפיסותיהם של ארגוניהם הפוליטיים ביחס להסכמי פוטסדאם, ואת פרשנותם לגירוש הגרמנים מהשטחים במזרח בתוקף הסכמים אלה. רבים מהפעילים והחוקרים הגרמנים של מזרח אירופה היו באותן שנים נאצים מושבעים. חלקם, כפי שחשפו ההיסטוריונים, לא הסתפקו באימוץ מופשט של התורה הנאצית אלא פעלו נמרצות לסילוק היהודים מהמזרח.

המגורשים התארגנו בארגונים לפי ארצות המוצא שלהם (שזכו לסיוע ומימון מהמדינה), ואף הוציאו לאור עיתונות ששבה ושיננה את סיסמאותיהם בנוסח "שלזיה נותרה שלנו" (שלזיה סופחה לפולין בתוקף הסכמי פוטסדאם). בשנת 1950 אף הקימו מפלגה פוליטית - BHE - "ברית המגורשים מבתיהם ומשוללי הזכויות".

הקנצלר אדנאור צירף את המפלגה לקואליציה ונציגיה כיהנו כשרים בקבינט המערב גרמני. נציגי שלטון הוזמנו לעצרותיהם השנתיות של ארגוני המגורשים, שבהן הושמעו בקול רם וברור תביעותיהם לממש את זכות המולדת שלהם (Heimatrecht), שעליה הם מיאנו לוותר. הפונקציונרים של ארגוני המגורשים המשיכו לתבוע את השבת השטחים הללו לגרמניה. יועציהם המשפטיים לא הכירו בחוקיותם של הסכמי פוטסדאם, בשעה שראו בהסכמי מינכן מ-1938 חוזים בינלאומיים מחייבים. נציגי המגורשים נמצאו בכל המפלגות הפוליטיות בגרמניה ולא רק בימין. עד ההסכמים עם מדינות מזרח אירופה (Ostvertrage) בשלהי שנות השישים וראשית השבעים, טיפחה בהם ההנהגה הפוליטית את תקוותם שיתאפשר להם לשוב למולדתם.

הטאבו שגראס מקונן עליו הוא איפוא אגדה, והטענה שניצבת במרכז הנובלה, כי הנושא הוחרם והושאר רק לימין הקיצוני, הוא מיתוס שגראס, לצד אחרים בגרמניה המאוחדת, מבקשים כיום לבסס.

עמדתו של גראס גם מפחיתה מחומרת בעיית הימין הרדיקלי והניאו-נאציזם בגרמניה (הם לא בחורים נחמדים), וגם מבקשת להצדיק את התחייה המחודשת שמתרחשת שם כיום, של הלכי רוח ביחס למלחמת העולם השנייה שהיו טיפוסיים למערב גרמניה בשנות החמישים, עמדות שאכן מגלות קרבה רעיונית לעמדות הימין הקיצוני. אלה מטשטשות במודע את ההקשר ההיסטורי והפוליטי של הסבל שהמיטו הגרמנים על עצמם בכך שבחרו להעלות את היטלר לשלטון באורח דמוקרטי ותמכו בהתלהבות במדיניותו התוקפנית.

גישות אלה מבכרות לראות בגרמנים ברייך השלישי קורבנות גרידא (לפי משאל דעת קהל שערך העיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", 90% מהגרמנים בקירוב סברו כך בסתיו 2003) ושוללות כל תביעה מהציבור הגרמני לשאת באחריות פוליטית על מעשיו ומחדליו בשלהי תקופת ויימאר וברייך השלישי, ובייחוד במהלך המלחמה, כאשר האליטות הגרמניות כולן ושכבות רחבות בציבור הגרמני היו מעורבות עד צוואר בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות שיזם המשטר הנאצי.

גלעד מרגלית

חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו