למה אף אחד לא עושה שום דבר

"אבל למה אף אחד לא עושה שום דבר?" שמעתי נערה אחת בבית הקפה, שואלת את אבא שלה אחרי שהם דיברו על הטבח בסוריה. האב נעץ בה מבט עייף ומילמל שככה העולם עובד. "ואתה מסכים עם זה?" היא שאלה אותו, כמעט תקפה. הוא משך בכתפיים. מה יש לו להגיד, חשבתי, מסתכל על שיערו הדליל, בנאדם שבמציאות הזאת, המקוצצת, הדראקונית, הוא חנוק עד הצוואר בצרות של עצמו. האיש משך עוד סיגריה מהחפיסה, ואשה אחת אמרה לו שזה אזור ציבורי ושלא יעשן. " יש פה עוד המון מקומות", הוא אמר לה באותה עייפות, והחווה עם היד על השטח של בית הקפה, "למה התיישבת דווקא פה, בחוץ, לידי, הרי ראית שאני מעשן". האשה רק חזרה שוב על כך שזהו אזור ציבורי ולפי החוק אסור לעשן, וחוץ מזה "זה מאוד לא בריא, לא לך ולא לי".