כשאנשים הופכים לחיות

שיחות מזדמנות בבתי הקפה, שיטוט ברשתות החברתיות והאזנה תכופה לרדיו מעלים את התחושה שהחברה הישראלית מאבדת את האמון בממסד. לא מדובר באובדן אמון ברמה הרגילה, החשדנית. זהו אובדן אמון ברמה הקיומית. התודעה הישראלית מדביקה את התווית "שקר" על כל מה שהמדינה אומרת, כמעט. ולא תגידו "אנרכיסטים", "שוליים". אנשים רגילים, כאלה שרק רוצים לחיות בשקט. כל אחד רואה את זה. כל אחד שומע את זה ברחוב, בסופר, במונית, כשהוא לוקח את הילדים לגן. אם עד לפני כמה שבועות הטון הכללי היה מיואש, תשוש, חסר עניין, עכשיו הוא הפך לנוירוטי. אנשים לא יודעים מאיפה הם יחטפו את המכה הבאה. הראש כל הזמן בתנועה או, לחלופין, הוא לא זז בכלל. מאיפה שהמכה תבוא - שתבוא. הכתפיים משוכות כלפי מעלה. ההליכה נהפכה לאטית. ביטויים כמו "עזוב אותך", "הכל שטויות", "כל הפוליטיקאים אותו זבל" או "כולם מושחתים" וכו' הפכו לפס הקול של הרחוב הישראלי. ולא, לא רק "נהגי מוניות" משמיעים אותם. גם אתה, גם את.