כולנו זונות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

לפני כשנתיים הכנו ב"מבט שני" כתבה עם הבמאית דלית קימור על שיקום זונות והשבתן לחברה הרגילה. העבודה על הכתבה היתה כרוכה בהיחשפות אינטנסיבית לעולם מושגים הנגוע בדעות קדומות, מבוכה וצער. בשלב מסוים ריאיינו אשה כבת 60, שעסקה בזנות במשך כמה עשורים רצופים, ועזבה עיסוק זה לטובת חיי עמל סטנדרטיים. במהלך הראיון שאלה קימור את הגיבורה שלנו מה היה האתגר המשמעותי ביותר שאתו התמודדה כאשר חדלה לעבוד כזונה. "הכי קשה היה לי להפסיק להתייחס למיניות שלי כמו אל הכלי היחיד שלי להשגת דברים. להפוך את הבעת החיבה הגופנית ממטבע זול למשהו יקר, משהו שאני חולקת עם בן זוג, ולא מוכרת לו. עד היום זה חלק ממני, כמו זיכרון שנצרב בגוף".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ