על חירות וגאולה |

המהות של שריפת החמץ

יאיר אסולין
יאיר אסולין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יאיר אסולין
יאיר אסולין

א. הזמן רץ קדימה בלי לעצור. "גאולה". אתה עומד מחוץ לבית, ובאוויר ריחות של פריחה מתערבבים בריח שריפת החמץ. זה ערב פסח, ושני זוגות של תיירים, כנראה גרמנים, מצלמים יהודי מבוגר אחד, חבוש כיפה סרוגה גדולה, עומד ובידו בקבוק נפט ושורף לעצמו את החמץ. מדורה קטנה, צדדית, ושני זוגות תיירים משוכנעים שהם ראו את הפולקלור היהודי במיטבו. אתה מגלגל בראש את הרעיון הזה, של הפיכת הלחם ל"חמץ", את הציווי לקחת את הדבר הכי בסיסי לאדם, את הדבר שבלעדיו הוא לא יתקיים, ולשרוף אותו, להתנכר אליו, לבטל אותו. אתה חושב על הניכור הזה, על המעשה שאומר: אני לא תלוי בשום דבר חומרי. אני לא משועבד. חירות: היכולת של האדם ליצור לעצמו אוטונומיה בתוך היקום האנושי המוגבל הזה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ