שואה שלנו, שואה שלהם

נילי אושרוב
נילי אושרוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נילי אושרוב
נילי אושרוב

כילדה אף אחד לא לימד אותי על השואה. כמי שגדלה בשיכון של ניצולי שואה בשנות ה-60, השואה היתה איתנו בכל מקום: בבתים, בחצרות, בבית הכנסת, במשחקים, בטיולים, על שולחן השבת, במדפי הספרים, בחלומות. לכל בית היתה דרך משלו להתמודד, בדיבור או בשתיקה, בנוכחות או בהדחקה. בבית הספר לא עשו ממנה עניין מיוחד. היה טקס יום השואה. אף אחד לא תיווך, עיבד, או ניסח לנו אותה. כל אחד מאיתנו גדל עם השואה שלו, כפי שהוא קלט אותה. יכול להיות שיצאנו בגלל זה פחות מאושרים, יותר חבולים ופגועים. או שלא.

הילדים של היום יזכו ללמוד את השואה בצורה מסודרת, הדרגתית, מכינה. מעניין איך בונים תוכנית מדורגת ללימודי שואה – פרפרים בגטו בגן חובה, וזונדרקומנדו בתיכון? אושוויץ לגיל הרך? פרופ' עמוס רולידר אומר שצריך להשמיע לילדים הקטנים קטעים קצרים מהצפירה לפני יום השואה כדי להכין אותם בהדרגה לצפירה. ומי יכין אותם לפרופ' רולידר?

באמת קצת נמאס מההחלטה שלנו לפרק, להפשיט וללעוס לילדינו כל חוויה, לגדל אותם בסביבה מעובדת רגשית, שקופה לכל החיווטים והחיבורים. זה נכון בכל תחום. נכון, אנחנו בעידן של מודעות עצמית, התבוננות פנימית ושלל אסכולות של טיפולים נפשיים מפסיכולוגיה קלינית עד תרפיה בגיזום, אבל אולי עברנו את הגבול?

הטלוויזיה החינוכית, במסגרת השבת עטרתה ליושנה, יצאה לאחרונה עם גל תוכניות המפענחות לילדים כל מסתורין ביקום. מדוע חייב תינוק של בית רבן להתחקות אחר דרכיה הנסתרות של המוזה? המשמעות והפריווילגיה של תום הילדות היא לחוות את העולם במצב גולמי, לא מפורש, לא מתווך ולא פתור, ולהסתכן גם בריגושים וגם במכאובים הכרוכים בכך. מסיבה זו יש להניח בשלביה המוקדמים של הילדות את פלנטת השואה לא מודרכת ולא מוסברת. לא נורא אם לא נתמלל לילדים הרכים כל תחושה וכל רגש, לא תהיה בכך מעילה בחובתנו לגונן עליהם. אם הצפירה מולידה בהם אימה, אם תוכניות יום השואה בטלוויזיה מעוררות בהם חלחלה, אם נרעדו מבדלים של סיפור משפחתי מטלטל, אפשר פשוט לחבק אותם ולהגיד: כשתגדלו תבינו. או שלא.

למרבה הפליאה, הצורך הזה בלגונן אינסופית על ילדינו, נעלם באחת, כאשר הם מגיעים לגיל 18 ואנחנו שולחים אותם אל הצבא, להטיל אימה, בקסדות וברובים, על ילדים של עם אחר. פתאום אנחנו נעלמים, פתאום אנחנו לוקחים להם את הקביים, מורידים מעצמנו את כובע המתווך, שמים להם גופיות תרמיות בקיטבג ועכשיו שיסתדרו לבד. לבד עם המחשבות שלהם, לבד עם הספקות שלהם, לבד עם האימה שלהם. אם הם מקשרים בין המבטים המפוחדים של הילדים סביבם, לבין מה שלמדו בקייטנת טרזיינשטט בכיתה ג' – זו בעיה שלהם. אם הם לא מבינים שהם חיילים נאורים בצבא הכי מוסרי בעולם – זו בעיה שלהם, לא שלנו. הם ילדים גדולים, שיסתדרו. או שלא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ