מסכן אסי דיין. ואנחנו

יאיר אסולין
יאיר אסולין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יאיר אסולין
יאיר אסולין

אתה יוצא אל הרחוב, יום אחרי יום העצמאות ונדמה שהכל חזר לקדמותו. כמו במשחק הכיסאות בגן, כשעל פי מכת תוף היית רץ או יושב. בלי לשאול שאלות. אתה מסתכל על האנשים שעוברים: אלה שצחקו אתמול בגנים הציבוריים הולכים עכשיו עם הפנים ברצפה, מחשבים את הימים הבאים, מתחילים להרגיש את הקיץ, את הזיעה מטפטפת בעמוד השדרה. אשה אחת אומרת לגבר שהולך לצדה שמאז שהיא ילדה יש לה כאב בטן בבוקר שאחרי יום העצמאות. "כאב בטן של עצב, כמו אחרי הנגאובר, כשאתה מתעורר ומבין שהתנהגת כמו אידיוט". "מה הכוונה כמו אידיוט?" "אידיוט", היא אמרה בעצבנות, "אידיוט". הם ממשיכים ללכת ואתה שואל את עצמך למה היא התכוונה כשהיא חזרה על המלה אידיוט שוב ושוב. אסי דיין עולה לך בראש. מוזר שהוא נקבר דווקא בערב יום הזיכרון, אתה חושב. וכן, אתה יודע שכבר כל כך הרבה אנשים חשבו את זה. אחר כך אתה חושב עליו, על הדמות שלו, על המושג הזה "גאון", על החיבה של אנשים לבטל אותו כמשוגע, כ"פסול", כ"מסכן". אנשים אוהבים לומר: "הוא היה מסכן". אנשים אוהבים לגלגל את המלה הזאת על הלשון. זה גורם להם להרגיש חזקים. זה נותן להם כוח. אתה חושב על השאיפה האנושית הזאת לכוח, על הצורך הכמעט אוטומטי להפיק כוח או הצדקה עצמית כמעט מכל דבר שזז. אם יש משהו שמניע את העולם באמת זו השאיפה לכוח. הרבה יותר מאשר השאיפה לכסף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ