ל"ג בעומר: תפסיקו להרעיל אותנו

אייל עופר
אייל עופר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אייל עופר
אייל עופר

לפנות ערב מוכרזת אצלנו כוננות. אנחנו סוגרים היטב את כל החלונות, מוודאים שאין חרכים דרכם יכול להיכנס אוויר, מורידים את הכביסה מהחבל ומתפללים שמחר בבוקר תנשוב רוח חזקה.

בתור ילד, ל"ג בעומר היה החג האהוב עלי. הקרטושה, העיסוק באש, להישאר עד אור הבוקר מחוץ לבית. אבל כיום אני נחרד מהמחשבה מה הילדים שלי נושמים בשל אותו חג אהוב. לפנות בוקר כאשר אני יוצא לסבב נסיעות לאסוף אותם הערפיח המזוהם שמתערבב בלחות, נמצא בכל פינה.

זה לא תמיד היה כך ואפשר גם לעשות זאת (קצת) אחרת. נכון, האוכלוסייה גדלה, כל שנה יש יותר ילדים שרוצים להשתתף בשמחת החג, אבל בדיוק מסיבות אלו ראוי היה שהמשרד לאיכות הסביבה ומשרד החינוך היו יוצאים בקמפיין ממוקד שיבהיר לילדים, ובעיקר להוריהם, מה לא לזרוק למדורה. אתם הרי מכירים את זה, בכל כיתה יש איזה אבא שלוקח את עניין המדורה כפרויקט אישי ולא מפסיק במשך שעות לספק לה עוד ועוד חומרי בעירה.

אז מה לא לזרוק למדורה?

פלסטיקים – כל בקבוק פלסטיק, צלחת פלסטיק או כוס קלקר, שבמקום להילקח לזבל נזרקים למדורה, משחררים דיוקסינים מסרטנים ישר לריאות שלנו.
פורמייקה – מכילה דבקים ופורמלין (גם רעיל, גם מסרטן) שנפלטים לאוויר כאשר אתם שורפים את שאריות ארון המטבח שמצאתם ברחוב.
עץ עם צבע – אותו כנ"ל. הרעלים הללו נפלטים לאוויר בכמויות אדירות, וילדינו נושמים אותם כל הלילה וחלק מהיום למחרת.

ומה כן יש לעשות?

לאחד מדורות, מסביב לאותה אש יכולים ליהנות כל ילדי הכיתה, ואפילו לידי הכיתה הסמוכה. יש מספיק אש לכולם.

ל"ג בעומר הוא חג נפלא אבל צריך להבין מה הנזק שהוא טומן בחובו. ה"סביבה" זה לא איזה צמח בר מוגן או חיה נדירה - הסביבה היא האוויר שאנו וילדינו נושמים. כאשר יש זיהום ברמות נמוכות – הגוף שלנו מצליח איך שהוא לסנן ולהיפטר מהרעלים, אבל הנזק שנגרם מכך שכולנו מדליקים מדורות באותו יום, ובאותה שעה - הוא הרבה מעבר למה שהגוף שלנו מסוגל לסנן ולנקות.

אז אל תתביישו. דברו עם הילדים, עם ההורים האחרים, עם המורים. הגיע הזמן לחגוג את החג הזה בצורה שתעיק קצת פחות על היכולת של כולנו לנשום. חבל שמשרד לאיכות הסביבה ומשרד החינוך לא מעבירים את המסר הזה, לא רק לילדים, אלא בפרט להורים הפעלתניים שבונים את המדורה "הכי גדולה בשכונה". כשהם שותקים, חובת הפעולה עוברת אלינו, ההורים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ