אסי דיין - גאון ועוד איך

דגן ואלד
דגן ואלד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
דגן ואלד
דגן ואלד

"לפעמים נדמה לי שאף פעם לא התאספו במקום כל כך קטן, כל כך הרבה גאונים שעשו כל כך מעט. אתם יודעים, בארצות העולם הגדול, קודם כל עושים יצירות מופת ואחר כך נחשבים לגאונים. אצלנו הסדר הוא הפוך, קודם כל אתה גאון ואז מנסים לחשוב באיזה תחום בעצם. אם תשימו לב, סף התהילה אצלנו כל כך נמוך, שהחכמה היא לא איך מטפסים אל התהילה, אלא איך צונחים לתוכה

באופן מקרי הועלה ליוטיוב המופע של יוסי בנאי, "מיומנו של ישראלי שפוי" שממנו צוטט הטקסט הנ"ל, בסמוך לפרסום מאמרו של קובי ניב "אסי דיין לא היה גאון". אם יש דבר שאוכל להסכים עליו עם קובי ניב, הוא שאכן, אסי דיין לא היה במאי גדול.

בכלל, לאורך היסטוריית הקולנוע הישראלי, לא היו כאן במאים גדולים שעשו קולנוע פורץ דרך ברמה עולמית; הקולנוע המקומי מאז ומתמיד הושפע מזה העולמי, והיה לא יותר מהערת שוליים שלו. זרם "הרגישות החדשה" (“שלושה ימים וילד" בבימוי אורי זוהר, “הגלולה" בבימוי דוד פרלוב, "השמלה" בבימוי ג'אד נאמן) התיימר להיות המקבילה המקומית של “הגל החדש הצרפתי”; סרטי הבורקס היו גרסה מקומית של “סיפור הפרברים” בתוספת ניואנסים סלפסטיקיים (“חגיגה בסנוקר”, “קזבלן”, “צ'ארלי וחצי”, “כץ וקרסו”), והדרמות המשפחתיות של שנות ה-60 וה-70 ("אור מן ההפקר" בבימוי ניסים דיין, "אלדורדו" של מנחם גולן, "אני אוהב אותך רוזה" של משה מזרחי ועוד) היו מושפעים מהניאו-ריאליזם האיטלקי. הקולנוע הישראלי ה”גאוני” היחיד שמכירים סטודנטים לקולנוע מרחבי העולם הוא “ואלס עם באשיר”, וזאת הודות לשאפתנות הייחודית של ארי פולמן.

אז כן, דיין לא היה במאי גדול, אבל את עובדת היותו התסריטאי וכותב הדיאלוגים החשוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי אי אפשר לקחת ממנו. סוד הקסם של “גבעת חלפון אינה עונה” ו”שלאגר”, לא מתבטא רק בכישרון הקומי הנדיר של הגששים, אלא גם ובעיקר בדיאלוגים ובעיצוב הדמויות, באמצעותם ביטא דיין את הביקורת נגד החלמאות בצבא הישראלי ("גבעת חלפון) והשתלטות הממסד האשכנזי המפא"יניקי על התרבות הישראלית ("שלאגר"). שורת הקומדיות הוולגריות שיצר במהלך שנות השבעים והשמונים כתסריטאי ובמאי - "יופי של צרות", “עם ישראל חי" ו"בנות" - הציגו את ישראל המושחתת, גסת הרוח, הבהמית, כפי שהיא באמת. נכון, דיין לא היה "הראשון לזהות" את השחיתות השלטונית כמו ניב ויתר חבריו ל"ניקוי ראש", אבל הוא כן השכיל לבקר אותה בתצורתה האמיתית והגולמית: בהמית ווולגרית.

אלו וחוסר הבושה שמתלווה להן מצאו ביטוי גם בדרמות הקומיות המקאבריות של דיין משנות התשעים ועד למותו (כולל מיני הסדרה הדוקומנטרית אודותיו, “החיים כשמועה"). דיין תקף בחריפות את ההגמונה האשכנזית היאפית העשירה, זו שהביאה לבחירת המפא”יניקים, ואחר כך "יש עתיד" והעומד בראשה, שרוצים עד היום להדיר את מי שמפריעים להם בגן העדן: "הפרענקים" וחיילי צה"ל שהורסים את ההגמוניה האשכנזית ב"החיים על פי אגפא", העניים וההומלסים ב"שמיכה חשמלית ושמה משה", ואפילו זיכרון רצח רבין שמחריב את הסיפוק המיני של השמאל ("המדריך לכיסוי תחת").

ב-“מר באום” וב”ד”ר פומרנץ”, שתי יצירותיו המשמעותיות האחרונות, הקפיד דיין לנהל דיאלוג מקאברי עם המוות. ב"מר באום" "הלביש" דיין את פולחן המוות על בורגנים ישראלים מצויים, המכורים לצרכנות, חרמנות וערוץ 2. ב"פומרנץ", לעג דיין ל"ראובן דגן", הפסיכולוג גיבור הסדרה "בטיפול", שהחזיר את דיין למיינסטרים ולפריים טיים. לא פעם הביע דיין ביקורת פומבית כלפי הסדרה, וכלפיי הניתוח הפסיכולוגי שלה שנטה, לדעתו, לשטחיות. כתוצאה מכך, החליט להרוג את “דגן” האמפטי ולהוליד את "פומרנץ", פסיכולוג המציע למתאבדים עריריים וסדרתיים עידוד בלתי נלאה לקפוץ למותם.

לא פעם השתחצן דיין בגאווה ובלעג, שהטקסט שייזכר אחרי מותו יהיה "שיר הפרחה" בביצוע עפרה חזה. למרות היותו שיר פופ קליל, "שיר הפרחה" כולל טקסט של מרד כנגד ההגמוניה האשכנזית והמפא”יניקית. ועל מרד טקסטואלי זה מושתתת הגאונות של דיין.

הכותב הוא עיתונאי, תסריטאי ואמן

דיין. יכולת להרגיש את החברה שבה הוא חי צילום: דניאל צ'צ'יקצילום: דניאל צ'צ'יק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ