העוני הוא עכברוש


אורין מוריס
אורין מוריס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורין מוריס
אורין מוריס

בנימין נתניהו לא יכול היה לבקש עיתוי מוצלח יותר מהשבוע לפרסום מסקנות הוועדה למלחמה בעוני. בעוד הארץ כולה נתונה בקדחת החטופים, שאין בה כדי להועיל להם במאום, לא נותר מי שישים לב לנתונים המדאיגים, שבאפשרות ובאחריות הממשלה להשפיע עליהם: אחת מכל חמש משפחות מצויה מתחת לקו העוני, וכ–2 מיליון אזרחים לפחות קרובים אליו (קו זה נקבע כשכר של 4,512 שקלים למשפחה של שתי נפשות). אבל את העוני עצמו אי אפשר לצמצם למספר, כי העוני הוא בכלל מצב של התודעה.

אתן דוגמה: חמש שנים חייתי בשכונת שפירא הנחשלת שבדרום תל אביב. בסביבתי גרו בעיקר אפריקאים, פליטים מדרפור, וגם כמה נחשלים מנוסים יותר — עולים ותיקים מארצות הבלקן, מארצות ערב ומבוכרה. לכלוך ודכדוך רבצו ברחוב כעובדה שאין עליה עוררין. התושבים הפנו את עיקר הרוגז שלהם זה לזה. העניים הוותיקים כעסו מאוד על הפליטים השחורים שהרסו את מה שנותר מן העזובה של השכונה.

ואכן, לא פעם היו פחי האשפה הפוכים, והרחוב מלא רעש וצעקות של ילדים שאין להם היכן להיות בשעות אחר הצהריים. לפעמים היתה מגיעה ניידת משטרה והשכנים היו מתלוננים על העירייה, שבחרה לשכן את הפליטים החדשים דווקא בשכונתם, המסכנה דיה גם בלעדיהם. היו גם שהביעו מורת רוח מנתניהו, שבכלל לא איכפת לו מבוחריו שרובם מקרב בעלי ההכנסה הנמוכה. אחד שגר בפחון מאולתר ממש בסמוך אלי הגדיל לעשות, ולא הסתפק רק בגידוף השלטונות באשר הם, אלא קילל נמרצות, בעיקר את אלוהים, תוך הוספת נאצות נגד העם היהודי. אבל לא בזה עיקר העניין.

כי הדוגמה הנ"ל נוגעת דווקא לעכברוש: יום אחד הלכתי דרך אחת הנחלות הלא־בנויות שבשכונה, שבה נהגו הילדים מדרפור להרעיש עם משחקי הכדורגל המפונצ'ר שלהם, וראיתי שמוטל שם, במרכז המגרש, עכברוש מת. באותו בוקר מיהרתי לעבודה ולא עלה בדעתי לעסוק בפגר. כששבתי בלילה ראיתי שהעכברוש המת עדיין מוטל שם, וגם אז לא שקלתי לעסוק בעניין. למחרת בצהריים ראיתי שהילדים עדיין משחקים כהרגלם במגרש, תוך התעלמות גמורה מן העכברוש שהיה מוטל ממש באמצעו. כך גם הוריהם הבוגרים, שהעבירו את יומם בבהייה באוויר העכור והצהבהב, ולא נקפו אצבע כדי להזיז את פגר העכברוש מן המגרש, ששימש אותם כחצר ציבורית.

כך עבר שבוע, עבר גם חודש, והפגר מצטפד, ואז מתייבש. רק פיו נותר פעור, כאשר השיניים החזקות בולטות ממנו, מציינות עובדה לא נעימה של מוות בטרם עת. יום אחד (כעבור שבועות רבים) נעלם הפגר, ואז, בפעם הראשונה, תהיתי על כל העניין. כי באותו רגע הצלחתי לראשונה להגדיר, לעצמי לפחות, מהי מהותו האמיתית של העוני. העוני הוא הנכונות הגמורה לקבל פגר של עכברוש כדייר משנה. יותר מזה, העוני הוא חוסר האונים הגמור המאפשר לך לחשוב שאין זה מן האפשר לחולל ולו את התמורה הצנועה והקטנה ביותר, כגון פינוי גורם מזהם ממש על שפת ביתך. זה העוני. העוני הוא התחושה האופפת־כל שאינך נחשב לא רק בפני אחרים, אלא אף בפני עצמך. זה העוני וזה ניוולו.

ומה תכליתו של הסבר זה — להגיד שלמעשה כל אותם מספרים שבתחילת המאמר הם חסרי משמעות. לא ניתן לפדות ולו עני אחד מעוניו בתוספת קצבה של 200 שקלים, כהמלצת הוועדה. לא ניתן גם לשלוף ציבור זה מן המדמנה שבה הוא נתון על ידי מיליארדים ספורים.

כי העוני, מעל לכל, הוא מצב תודעתי של מיוּתרוּת גמורה בחברה, ושל חוסר האפשרות לשנות זאת. הדרך היחידה לפרוץ את המעגל הזה היא לטעת בעני את הוודאות שהוא חלק מהמרקם החברתי והאנושי — לא אריס התקוע במקומו, שלעולם לא יפדה את נפשו מן האדון.

הכותב הוא מבקר ספרות

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ