כשליבוביץ בא בחלום

יאיר אסולין
יאיר אסולין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יאיר אסולין
יאיר אסולין

ובחלום ראיתי את ישעיהו ליבוביץ עומד בקצה הרחוב החדש שקרוי על שמו ומתבונן אל האופק. החולצה שלו היתה לבנה, ארוכה, מקופלת עד המרפק. המכנסיים חומים, צבע אדמה. על ראשו היתה מגבעת. ראיתי אותו רק מהגב, אבל ידעתי שזה הוא. הרחוב עצמו היה שומם, רעש של מכוניות נוסעות נשמע מרחוק כאילו לא נוגע ברחוב הזה עצמו. השלט עם שם הרחוב נראה חדש, כחול מאוד. מתחת לשם "ישעיהו ליבוביץ" היה כתוב "מגדולי הוגי הדעות היהודיים במאה ה–20". גילגלתי בראש את ההגדרה הזאת. זו הגדרה ידועה, כמעט שחוקה, חשבתי, לא מעט אנשי רוח זוכים לה, אלא שבהקשר של ליבוביץ היא תמיד עוררה איזו מחלוקת. כאילו הוא לא באמת הוגה דעות משמעותי. בטח לא כמו הרב קוק או בובר או הרב סולובייצ'יק. נזכרתי באחת השיחות הראשונות שהיו לי על ליבוביץ, בכיתה ט', כשחבר השאיל לי ספר שיחות אתו ואחר כך התווכחנו על הספר הזה לילה שלם. אחר כך נזכרתי בילד אחר, כמה שנים אחרי, שאמר לי שאסור לקרוא ליבוביץ, שהוא כופר, שהוא עוכר ישראל. מישהו אחר זרק את החידוד שכל כך אהבו להשתמש בו אז, ואולי גם היום: כופר שומר מצוות. אחר כך חשבתי לעצמי מה זה אומר עלינו, אם היינו צריכים לחכות עשרים שנה כדי לקרוא רחוב על שמו של אחד "מגדולי הוגי הדעות" שלנו. מה זה אומר על היחס שלנו להגות ולדעות. מה זה אומר על היחס שלנו לבני אדם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ