ללמוד מהפלסטינים

ברדלי בורסטון
ברדלי בורסטון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ברדלי בורסטון
ברדלי בורסטון

אני עומד לכתוב על נושא שאיני מבין בעצמי, ממש לא. ובכל זאת, תישארו איתי.

הכל התחיל בשאלה של אשתי בשבוע שעבר. שוחחנו על עד כמה העניינים כאן הופכים עגומים, עד כמה העתיד נראה מדכא, מייאש, אפוף שנאה ורודני. עד כמה קשה לאנשי משפחה צעירים והגונים, יהודים וערבים גם יחד, אפילו להתחיל כאן את חייהם.

ואז היא הציגה את השאלה שטלטלה אותי, כמו שטלטלה אותי התשובה שנתתי, מבלי להסס שנייה. "בסולם שבין אחת לעשר, כמה אתה אוהב את ישראל?"

"עשר".

"ידעתי שתגיד את זה", היא אמרה. "גם אני".

מה יש במקום הזה? מה יש באיכות היחסים, הקשרים הנדירים עם משפחה וחברים, הרגש שזורם בעורקים, שאין לתארו או להתכחש אליו, לארץ, שחלחל לתוכו של כל אחד כאן.

אני מכיר הרבה מאוד אנשים שאוהבים את ישראל, ורובם שמאלנים.

הם מודעים לכל מה שמגונה ומעורר גועל במקום הזה. הם חיפשו תחת כל אבן. יש ביניהם כאלה שמתפרנסים כך. כמעט כולם, בצורה כזאת או אחרת, הולכים נגד הזרם. רבים, אם לא כולם כמעט, מקבלים דרך קבע מכתבי שטנה, מבטים מלאי שנאה, הערות גזעניות. מהשמאל המובהק בעולם שדוגל בפלסטין אחת לפלסטינים בלבד, ומהימין המובהק הצועק: ישראל ליהודים בלבד. אומרים להם שאיש אינו חושב כמוהם. אומרים להם שאם הדברים כאן לא מוצאים חן בעיניהם, שיעזבו. יש כאלו שעושים זאת.

השבוע גיליתי שאני מתחיל להבין מאיפה מגיעה האהבה הזאת. מה שגרם לי לראות זאת יותר בבהירות, היו מילותיהם של פלסטינים ישראלים. "היית מאמין שעדיין איכפת לי מישראל"? כתב באחרונה סייד קשוע, סופר ובעל טור ב"הארץ" לסופר אתגר קרת בחליפת מכתבים מקסימה, חושפנית ומטרידה ביותר בניו-יורקר. "אני לא מתכוון חס וחלילה לממשלה או להגדרתה כמדינה יהודית", המשיך קשוע. "אני מתכוון לעתיד המקום שגרתי בו". קשוע, ירושלמי עד לפני זמן מועט ששורשיו בטירה, ציין ביולי ב"גרדיאן" ששנת השבתון שלו בארה"ב עשויה להפוך אולי לשהות קבועה יותר.

קשוע, שכתב לקרת במפורט על הגזענות והאפליה של ישראל נגד אזרחיה הערבים, נשמע מופתע בעצמו ממה שכתב בהמשך. "והיית מאמין, למרות כל זאת אני אומר לעצמי 'אבל האנשים!' אני מכיר כאן (בישראל) אנשים שהם חברים שלי, של ילדי, שכנים, עמיתים, אנשים טובים ביסודם. באלוהים. הם בסדר".

רבים מהאנשים הטובים ביותר שפגשתי חיים בישראל. יהודים, ערבים, מעורבים ומהגרים. רבים מאלה שאוהבים את המקום יותר מכל הם שמאלנים.

שמעתי אותם מתארים את מה שהיו רוצים לראות כאן, ולמען מה הם פועלים למרות הכל, למרות שטיפות המוח והדיסאינפורמציה והזבל הרשמי. למרות מתחסדי המעל־לחוק ולעזאזל־עם הדמוקרטיה, למרות המשפחות המשפיעות בישראל, בעלי הכל שמרוויחים הכל, כולל הממשלה וראשיה.

"המצב לא קל, אבל זו אינה סיבה לנטוש את עקרונות הצדק", כתב פרשן "הארץ" עודה בשאראת במאמר שכותרתו "פתרון שתי המדינות חי וקיים". "מישהו שאל פעם את המשורר ענתר איבן שדאד האמיץ שבאמיצים, מהו אומץ. הוא ענה שאומץ הוא להחזיק מעמד עוד שעה אחת. לפלסטינים אין ברירה, אלא להחזיק מעמד".

איש אינו מכיר את ישראל ואת יהודי ישראל, כאזרחי המדינה הפלסטינים. ליהודים אוהבי הארץ ושונאי הכיבוש יש הרבה מה ללמוד מהם.

היהודים אוהבי הארץ ושונאי הכיבוש הם גיבורים. היהודים שאוהבים את ישראל ונלחמים בגזענות, באי שוויון ההזדמנויות ובהגבלת זכויות אדם - הם גיבורים. היהודים שאוהבים את ישראל ופועלים למען החלוקה, ההגדרה העצמית לשני עמים ועתיד של צדק, הם גיבורים.

אין להם ברירה, אלא להחזיק מעמד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ