הברברים כבר כאן

עלית קרפ
עלית קרפ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עלית קרפ
עלית קרפ

"אין לנו מתקנים בשביל האסירים", מסביר גיבור "מחכים לברברים" של ג'.מ קוטזי לחוקר שנשלח מטעם השלטון המרכזי לחקור את התקדמותם של הברברים בניסיונם לכבוש את הממלכה. "מחכים לברברים" הוא ספר בן פחות מ-200 עמודים, שפורסם ב-1980, כשמשטר האפרטהייד היה בשיאו בדרום אפריקה. עלילתו האלגורית והנבואית, היא שתביא, יותר מכל יצירותיו האחרות של קוטזי, לזכייתו, כמה עשרות שנים אחר כך בפרס נובל לספרות. גיבור הספר הוא שופט על סף פרישה לגמלאות, שחי בעיר שדה קטנה בשולי ממלכה שהברברים מאיימים לתקוף אותה ולכובשה. העלילה מתרחשת בימים רחוקים, ועוסקת בשגרת ימיה הברברית של העיירה שמחכה לברברים. האלגוריה היתה ועודנה ברורה: דרום אפריקה הלבנה פחדה מפני תושביה השחורים, שהברברים מסמלים אותם, והפחד הכשיר כל מעשה נבלה כלפיהם. הפחד מפני הברברים הפך את התושבים הלבנים של דרום אפריקה לברברים בעצמם, גם ללא פלישת הברברים.

אינני חסידת ההשוואות בין דרום אפריקה לישראל, אבל זה ספר שראוי לעיין בו בימים אלה. נראה, שגם מדינת ישראל, בדומה לממלכה ההיא, מחכה לברברים, ובדרך מבצעת מעשים ברבריים בעצמה. מי הם אותם ברברים שמאיימים על ישראל? אם בספרו של קוטזי הם ישויות בלתי ברורות, כאלה שייתכן שהן פרי דמיונם המפותח של התושבים ותו לא, כאן בישראל של המאה ה-21, יש להם פנים ושמות והם באים מרחוק ומקרוב: הברברים הרחוקים הם כמובן האיראנים, אחריהם הולכים ומתקרבים כוחות דאעש, קרובים אפילו יותר הם הפלסטינים ואבו מאזן העומד בראשם, ובשנים האחרונות יותר ויותר גם ערביי ישראל. לכל הקבוצות הללו יש מכנה משותף אחד בציבור הישראלי: הם מוסלמים שמנסים לכבוש את העולם המערבי, שישראל רואה את עצמה כנציגתו במזרח התיכון, וככאלה, מותר לעשות להם הכל.

וישראל עושה גם עושה, כשהיא מבחינה לא רק בין המעשים אלא בין המבצעים: מי ששולף והורג אזרחים ערבים בלי להביאם כלל למשפט, מי שנוהג איפה ואיפה ביחס לרוצחי ילדים - בתיהם של רוצחי הילד מוחמד אבו חדיר לא נהרסו, בעוד שבתיהם של רוצחי הנערים גיל-עד שאער, נפתלי פרנק ואיל יפרח נהרסו גם נהרסו; מי שהופך את שלטונות האכיפה לרשות שופטת ומבצעת בכך שהוא אומר שכל פיגוע צריך להסתיים במות המפגע ובו במקום - מביא את הברבריות על עצמו, גם ללא פלישתם של הברברים. וזו אינה עוצרת ביחס כלפי הערבים, כך מתברר. היא מכוונת גם כלפי היהודים. הרי בשמה של הממשלה הזאת לא היסס צה"ל להפעיל את הנוהל האכזרי שנקרא נוהל חניבעל, כדי שלא נצטרך חס וחלילה לקיים משא ומתן עם האויב. כמה חלולה נשמעת היום האמירה שצה"ל יעשה הכל כדי להשיב את חייליו בשלום, וכמה נאמנות נדרשת מהאמהות ששולחות את ילדיהן למין צבא שכזה.

מדיניותה בפועל של ממשלת ישראל היא פשוטה מאוד: יותר קל להרוג מאשר לדבר, אולי משום שכמו שבשביס זינגר אומר, מה שמתכסה בעפר, נשכח במהרה. לא רק בממלכה הבדיונית של קוטזי אין מתקנים לאסירים, גם ישראל הופכת למדינה כזאת. הצרה היא, שהברבריות היא חרב פיפיות, ומי שנוהג כלפי מי שנדמים לו הברברים בברבריות, מתחיל על מהרה לנהוג כך גם כלפי אזרחיו. גורלה של מדינה שאין בה מתקנים לאסירים הוא להתמלא חיש מהר בבתי קברות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ