המפגע האסתטי של ההפרדה באוטובוסים

אסיה לדיז'ינסקיה
אסיה לדיז'ינסקיה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אסיה לדיז'ינסקיה
אסיה לדיז'ינסקיה

העיניים נשואות אל יהודה וינשטיין: הוא יכריע. האם חוקי או לא חוקי להפריד אוטובוסים הנושאים נוסעים מכאן לשם? וינשטיין, הבקיא כידוע בעניינים עדינים שכאלה, ודאי יידע לקבוע. ריחו של הפלסטיני הקולקטיבי, המסריח מפחד ומייאוש, הגיע עד לשכתו המצוחצחת - וההחלטה לא תהיה קלה.

סוגיה אתית ואסתטית זו מבעירה את השטח, ואף גלשה לתוך השיחה שקיימתי אמש עם חברי, שעזב לצרפת. "שייקחו את האוטובוסים, קיבינימט!", הציע, "מי רוצה לנסוע אתם בכלל?!". הוא התכוון למתנחלים. ואכן, הפלסטינים לא באמת מבינים את הרעש שנוצר כאן סביב עניין התחבורה הציבורית הנפרדת, שהנראות שלה צורמת בעין בעיקר לשתי אוכלוסיות שאין להן כל נגיעה לחוויית הנסיעה עצמה או למהותה הראשונית, להגיע מכאן לשם: הישראלים המשייכים עצמם למחנה הליברלי, ו"העולם". נראה כי שתי הקבוצות שכחו לרגע לאן נושאים האוטובוסים את הנוסעים, ונראה כי רק הדרך לשם היא הבעייתית. הפרדת אוטובוסים מתנגנת רע, האסתטיקה של הכיבוש מזדעזעת, והיד מושטת אוטומטית אל תמונות היסטוריות, המציגות הפרדת שחורים מלבנים בנסיעות הדחק שלהם בארצות הברית.

באמת באמת לא נעים.

העניין הוא שהמאבק ההוא, מאבק על שוויון, נשא פרי שהמאבק הנוכחי לעולם לא יישא, וזאת מכיוון שהנסיעה המדוברת איננה מהות ההפרדה - אלא רק התחנה הראשונה שלה. בתחנה השנייה יושב יועץ משפטי יהודי המכריע בסוגיות מפולפלות שכאלו, ולידו שופט יהודי אשר נדרש להחליט אם יש כאן כיבוש בכלל, או שהדמיון המזרחי שוב העביר את הפלסטינים על דעתם. בתחנה השלישית עומדים, כי כבר אין מקומות ישיבה, שופטים צבאיים, הכולאים אנשים ללא זכויות מבלי להידרש לנימוקים או לעדים חלילה, לתקופות שאפשר להאריך בכיף בין ארוחת הצהריים לשנ"צ. בתחנה הרביעית אפשר לפגוש כמה חיילים נפלאים, צעירים עם זיק בעיניים, המגינים על שנתנו השלווה באמצעות התפרצויות מרתיעות לשנתם של אחרים, הסובבים עם כלי נשק שלופים בלב שכונות וכפרים, ומדי פעם פולטים כדור תועה, כדרכם של צעירים. בתחנה החמישית מחכים בחוסר סבלנות בולט מהנדסי מים, תחבורה וחשמל, שבכלל לא מבינים מה הם עושים כאן: בעבודתם היומיומית, מעולם לא נדרשו להגיע לכל אותם מקומות מאובקים וחסרי צבע, שבהם מתגוררים טיפוסים מפוקפקים הידועים בכינוי "אבק אדם". או שבעצם, רגע...

אני חושבת שהמסר הובן. המשותף לכל האנשים הללו, כל יושבי התחנות המסתתרים בצל בשעה שבה האוטובוסים שועטים באור השמש העזה, היא שהם יהודים בעלי עוצמה בלתי מוגבלת, הגוזרים מדי יום את גורלה של אוכלוסייה פלסטינית הנתונה למרותם האבסולוטית. אלו יקבעו וינווטו, ישרטטו קו ויקימו גדר, יכשירו מאחז ויגנו על הפולש. זהו תפקידם וזוהי מטרתם. האחראים על התקציב לעולם לא יחליטו "החלטות כואבות" שייטיבו עם הפלסטינים, זה לא באג'נדה שלהם. ככה נראית שליטה פיזית וכלכלית מתמשכת באוכלוסייה המוגדרת מראש כאוכלוסיית אויב.

לפני קצת פחות משנה ביקרתי בכפר עקרבה, השייך לנפת שכם. היה זה ערב חורפי וטיפות קטנות ירדו בעצלתיים על המכונית. חיפשתי את הפנייה הנכונה, את הכביש המשובש הנכון. אחרי אינסוף טעויות ניווט, המסתמכות על "אחרי המשאית התקועה" ו"לפני הבית עם הלבנים הוורודות", נראה כי מצאתי את השביל. המכונית גיששה את דרכה, בחושך מוחלט, אל השלולית ששימשה לה כחניה. כשפתחתי את הדלת, ריח חזק של מדורה הכה באפי. המארח יצא לקראתי והוביל אותי אל החצר הפנימית הקטנה, שבה עמד אביו והבעיר בול עץ מתחת לסככה מפח. הוא חימם את ידיו.

האוטובוסים בשטחים נושאים את הנוסעים שלהם לשני יעדים נפרדים, חלקם יורדים בימי הביניים ואחרים ממשיכים עוד כמה תחנות, אל המאה ה-21. נראה כי כלי הרכב המאורך, הנמצא כעת באור הזרקורים, מסית את תשומת הלב מהזירות האמיתיות, המשמעותיות, שבהן מתבשל אי השוויון ותופח. אבל מה זה משנה? העיקר שאנחנו בתנועה. יושבים ומחכים להגעת הקש, זה שישבור את גב הגמל וידביק את התווית "אפרטהייד" על מפעל הכיבוש, אל התחנה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ