הפראיירים שמשלמים על שקיות

רבקה נריה-בן שחר
רבקה נריה-בן שחר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רבקה נריה-בן שחר
רבקה נריה-בן שחר

חוק הלאום, הפיגועים ועתה גם הקדמת הבחירות כבר קברו במעמקי הזיכרון את העיסוק בהתפטרותו של השר לאיכות הסביבה, עמיר פרץ, ואת הדחייה של חוק השקיות שקידם. השקיות הללו הן מאפיין ישראלי רב משמעות. תא המטען של המכונית עמוס בשקיות ניילון מרשרשות בחזרה מקניות, אנשים בתור תולשים שקיות בזו אחר זו, והתמונה הישראלית מכולם: התלישה של ערימת שקיות חדשות ונקיות, והכנסתן לשקית קניות קיימת. אח, כמה טוב לקבל דברים בחינם.

נניח לרגע בצד את איכות הסביבה, ונתמקד ביוקר המחיה. לפי TheMarker, לא פחות מ-2.2 מיליארד (!) שקיות בשנה עושות את דרכן מהסופר לבתיהם של הישראלים. מי משלם על השקיות האלו? האם אפשר באמת לקבל דברים בחינם? לכאורה, הן עומדות שם ומצפות לנו. בדיוק כמו הבופה העמוס בארוחת הבוקר בכל מלון שמכבד את עצמו. השקיות מתחננות שניקח אותן בחינם, והערימות הנלקחות הביתה נראות כמו שולחן ארוחת בוקר במלון: לפני כל סועד מונחות 17 לחמניות, 14 סוגי גבינות, 6 חביתות, 5 סלטים ו"הביאו לזניה? תביאי לי גם! זה בחינם!"

אז זהו, שלא. זה לא בחינם. בהנחה שבעלי המרכולים אינם גומלי חסדים גדולים (ידועה הרי הקפדתם להציע מחירים זולים בפריפריה, והתגמול הנאות שמקבלים עובדיהם הזוטרים), לא נראה שהם שמחים לשלם 80 מיליון שקלים בשנה, העלות המשוערת של השקיות. הגיוני יותר שאנו משלמים על ה"חינם" הזה. כפי שהמחיר הגבוה של לינה בבתי מלון ישראלים חייב להכיל את מחירן של ארוחות הבוקר המוגזמות, כך מחיר הקנייה בסופר כולל את השקיות, גם את אלו שנתחבות בשקט לשימוש ביתי מאוחר יותר.

כדי להבין את ההתנהגות הישראלית, אדרש לשני הבדלים בולטים בין חוקי התנועה בישראל ובארה"ב. בפשטות, בארה"ב רמזור אדום אינו בדיוק אדום, ורמזור ירוק אינו בדיוק ירוק. בפניה ימינה, גם ברמזור אדום, מותר לפנות כאשר הכביש פנוי. בפניה שמאלה, גם אם הרמזור ירוק, זכות הקדימה לרכב הנוסע ישר לכיווננו. הבדל נוסף בא לידי ביטוי בצמתים קטנים בתוך העיר. בעוד ישראל משקיעה סכומי עתק בבניית כיכרות, בארה"ב ישנם ארבעה תמרורי עצור, והמכוניות נכנסות לצומת על פי תור.

איך המחוקק האמריקאי סומך על שיקול הדעת של האזרחים האמריקאים, מלכי האינדיבידואליזם? כיצד ידע שהם יחכו בסבלנות בתור, ויתנו זכות קדימה? ומדוע המחוקק הישראלי לא סומך על שיקול הדעת של האזרחים הישראלים, בוגרי החינוך בעל האתוס הקולקטיביסטי ותנועות הנוער, ולכן הרמזורים והכיכרות מקבלים החלטות בעבורנו?

נראה שהאמריקאים הפנימו שאם הם רוצים חברה חופשית ואינדיבידואליסטית, הם צריכים לא רק לחיות, אלא לאפשר גם לאחרים לחיות, גם אם זה אומר לעמוד עוד רגע בצומת. הישראלים, לעומת זאת, מוכנים להקריב את חייהם למען העם והמולדת, הכל, רק לא להיות פראיירים. נראה שהישראלים מרגישים שאחרי שירות ארוך בצבא ותשלום מסים כבדים, אנחנו כבר עשינו את שלנו. הערך הקולקטיביסטי דרש את מחירו, וה"אני" הישראלי רוצה להיכנס לצומת עכשיו, לאכול את כל הבופה ולקחת את כל שקיות הניילון.

ארוחות הבוקר במלונות באמריקה הן פונקציונליות. אנשים לוקחים את מספר השקיות הדרוש להם, ולא "מפלחים" עוד כמה הביתה. ואנחנו, מסרבים להבין שאי אפשר באמת לקבל דברים בחינם, שלפעמים צריך לוותר. הכל למען הערך החשוב של לא להיות פראיירים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ